פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
←‏חקלאות: תקלדה, replaced: במצריים ← במצרים
כאמור, האדמות החקלאיות של הארץ חולקו לנחלות שמיבולן נהנו פקידי ממשל וקצינים ממלוכיים, בעוד העיבוד נעשה על ידי אריסים. חלק מסוים (עד כדי כמעט 100% במקרים מסוימים) מהאדמות הוקדשו לצורכי דת (נכסי [[וקף]]) כגון מימון ואחזקה של [[מסגד]]ים ו[[מדרסה|מדרסות]], תשלום משכורות לאנשי דת ותקצוב הוצאות מחייה של [[דרוויש]]ים [[סופיות|סופים]].
 
האזורים החקלאים העיקריים היו '''שיפולי השומרון''', מאזור ראש העין, דרך [[באקה-ג'ת|בקה אל ע'רבייה]] ועד [[נחל עירון]]. המרכז המסחרי והמנהלי של חבל זה הייתה העיר [[קאקון]]. '''[[עמק איילון]]''', אזור בו גידלו בעיקר [[כותנה]] ו[[חיטה]] ושמרכזו היה בעיר לוד. ו'''[[יריחו]]''', בה גידלו [[תמר (עץ)|תמרים]] ו[[בננה|בננות]]. באזורי ההר גידלו בעיקר [[זיתים]] שהיו סחורה מבוקשת במצרייםבמצרים, בה לא גדלים עצי זית, בעיקר עבור תעשיית ה[[סבון]]. לעומת זאת, לא גידלו [[גפן|גפנים]] שנחשבו מגונים על ידי השלטון המוסלמי האדוק.
 
אדמות [[בקעת בית שאן]] היו אדמות הסולטאן, כלומר כל התוצרת שגדלה בהן הייתה שייכת לאוצר הסולטנות. באדמות אלה גידלו [[קנה סוכר]] ו[[אורז]]. אורז גידלו גם סביב [[הכנרת]] ו[[אגם החולה]]{{הערה|זהר עמר, '''גידולי ארץ ישראל בימי הביניים''', ירושלים תש"ס, עמוד 75.}}.