|
==עבודת הוועדה==
הועדההוועדה הוקמה בשנת [[1995]] ברוח משנתו הפייסנית של הנשיא [[נלסון מנדלה]], מכוח "החוק לקידום איחוד לאומי ופיוס", וניתנו לה סמכויות שיפוטיות. בין היתר ניתנה לה הסמכות להעניק חנינה למבצעי פשעים, בתנאי שיתקיימו התנאים הבאים: מבקש החנינה מסר את האמת במלואה, והפשעים בוצעו במסגרת [[אידאולוגיה]] [[פוליטיקה|פוליטית]]. לאף אחד לא הייתה חסינות מפני עמידה ל"משפט" בפני הוועדה: אזרחים פרטיים, אישי השלטון הקודם, אנשי [[משטרה]] ואפילו פעילי [[הקונגרס הלאומי האפריקאי]] של מנדלה – מפלגת השלטון בזמן עבודת הוועדה – שחלקם היו מעורבים בפעילות טרור ורצח בתקופת מלחמתם במשטר האפרטהייד.
בראש הוועדה עמד הארכיבישוף [[דזמונד טוטו]], חתן [[פרס נובל לשלום]] ([[1984]]). על חשיבות עבודתה של הוועדה אמר דזמונד טוטו: "ללא מחילה אין עתיד, אך ללא הודאה לא תיתכן סליחה".
*ועדת חנינה
הועדההוועדה פעלה כך שאיפשרה לקורבנות לספר את סיפוריהם ולמבצעי הפשעים להודות על אשמתם, עם אפשרות חנינה לאלו שיודו הודאה מלאה. אלה שבחרו שלא להתייצב בפני הוועדה היו צפויים לכתב אישום פלילי, אם גובש די חומר ראיות כנגדם. אבל אף שחיילים, שוטרים ואזרחים רבים התוודו על פשעיהם, רק חלק קטן מפושעי זכויות האדם שנתנו את הפקודות ופיקדו על המשטרה התייצבו. [[פיטר וילם בותה]], נשיא המדינה על פני העשור האחרון של שלטון האפרטהייד, הוא אחד מהמקרים הידועים של אישים שלא הופיעו בפני הוועדה, והוכח כי קשה לגבש חומר ראיות נגדם. הוועדה שמעה אלפי עדויות ודנה ב-7112 בקשות לחנינה, מתוכן הוענקו 849 חנינות. כ-20,000 אזרחים נמצאו זכאים לפיצוי כספי, בסכום פיצויים כולל של כ-40 מיליון דולר.
ב-[[29 באוקטובר]] [[1998]] הגישה הוועדה את מסקנותיה, שכללו גינוי חריף לשני הצדדים על ביצוע זוועות בתקופת האפרטהייד. הקמתה, עבודתה ומסקנותיה היוו נדבך חשוב בהעברה השקטה של השלטון מהמיעוט הלבן לרוב השחור, ללא שאיפות נקם מצד השחורים ובקבלה גאה של השלטון החדש מצד הלבנים.
|
