דגש קל – הבדלי גרסאות

ב[[עברית מקראית|עברית המקראית]] נהגו האותיות העבריות בג״ד כפ״ת במקורן בצורה [[עיצורים פוצצים|פוצצת]], אך בתקופת המקרא המאוחרת, בעקבות תהליך דומה שחל בארמיתב[[ארמית|שפה הארמית]], הגייתן נתפצלה לשני אופנים: [[עיצורים חוככים|חוכך]] (רפה/מוארך) ו[[עיצורים סותמים|סותם]] (פוצץ/קשה). למשל, האות ב הייתה נשמעת <big>[[עיצור דו-שפתי, סותם, קולי|b]]{{כ}}</big> או <big>[[עיצור דו-שפתי, חוכך, קולי|β]]~[[עיצור שפתי-שיני, חוכך, קולי|v]]{{כ}}</big>. בשיטת הניקוד הטברנית ההבדל ביניהם מסומן על ידי הדגש הקל. בתוספת הדגש נהגים העיצורים בצורה הסותמת – [b]{{כ}}, [g]{{כ}}, [d]{{כ}}, [k]{{כ}}, [p] ו-[t] – ובהיעדרו הוגים את העיצורים המקבילים החוככים – [β~v]{{כ}}, [ɣ]{{כ}}, [ð]{{כ}}, [χ~x]{{כ}}, [f] ו-[θ]. ב[[עברית ישראלית|עברית המדוברת היום]] נשתמרו ההבדלים האלה רק באותיות בכ״פ, שנהגות, בהתאמה, b,{{כ}} k ו-p כשיש בהן דגש קל, ו-β~v,{{כ}} χ~x, ו-f כשהוא נעדר.