משה שרת – הבדלי גרסאות

=== ב"אחדות העבודה" ובמערכת "דבר", 1919–1931 ===

ב-1919 התמנה למזכירו של [[יהושע חנקין]], מנהל המחלקה לענייני ערבים ולקרקעות ב"[[ועד הצירים]]" של ההנהגה הציונית. באותה שנה הצטרף למפלגת "[[אחדות העבודה]]" עם ייסודה,{{הערה|שם=שוחר שלום, ציוני דרך}} ושימש מטעמה כמזכיר "ועד הצירים".

 

על כמה ממאמריו ב"קונטרס", חתם שרת בכינוי הספרותי "מ. בן-קדם". [[ברל כצנלסון]] קרא אותם והזמין את שרת לעבוד במערכת היומון "[[דבר (עיתון)|דבר]]", לקראת הקמתו.{{הערה|שם=דוד לאזר}}

 

בזמן מלחמת העצמאות, נדרש שרת לנושא בריחת הערבים. ב-15 ביוני 1948 תיאר במכתב ל[[נחום גולדמן]] את בריחתם כאירוע הבולט ביותר בהיסטוריה של ארץ ישראל בעת החדשה, אפילו יותר מהקמת המדינה היהודית. ל[[הרוזן ברנדוט|רוזן ברנדוט]] אמר כי אין לדון בשאלת חזרתם לבתיהם, כל עוד נמשכת המלחמה.{{הערה|[[יואב גלבר]], '''קוממיות ונכבה''', עמ' 285; עמ' 547, הערה 15.}} בדיון בממשלה שהתקיים ב-16 ביוני 1948, אמר שרת: "אילו קם בתוכנו מישהו ואמר שצריך לקום יום אחד ולגרש את כל אלה – כי אז היתה זו מחשבת טירוף. אך אם הדבר הזה אירע תוך זעזועי מלחמה, מלחמה שהעם הערבי הכריז עלינו, ומתוך מנוסה של הערבים עצמם – הרי זה אחד מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה". שרת קבע בדיון: "המדיניות שלנו שהם אינם חוזרים".{{הערה|יואב גלבר, '''קוממיות ונכבה''', עמ' 283–284.}}

 

ב-1949 נבחר לכנסת הראשונה מטעם מפא"י. הישגו הגדול ביותר של שרת בתפקידו כשר החוץ היה [[הסכמי שביתת הנשק]] ב-1949, שסיימו באופן רשמי את [[מלחמת העצמאות]]. עם קבלת מדינת ישראל כחברה באו"ם באותה שנה, נשא בשמה שרת נאום בכורה בעצרת.{{הערה|שם=שוחר שלום, ציוני דרך}}

שרת העריך את חלקה של ברית המועצות בהחלטה על הקמת מדינה יהודית וזה היה אחד המניעים למדיניות אי-ההזדהות שהוביל בשנים הראשונות של מדינת ישראל, שהודות לה, זכתה המדינה בתמיכה מדינית סובייטית, בעלייה ממדינות מזרח אירופה ובמשלוחי נשק מ[[צ'כוסלובקיה]]. שרת נטש בסופו של דבר את מדיניות אי ההזדהות, כאשר הוברר לו כי לנוכח מצוקת המשק הישראלי, יש לפנות אל המערב.{{הערה|שם=לנדרס 183}}

 

שרת היה דמות מרכזית בעיצוב [[יחסי גרמניה-ישראל|יחסי ישראל עם גרמניה]]. עמדותיו היו פרגמטיות והוא טען בעד [[הסכם השילומים]] עם גרמניה. שרת, ולא בן-גוריון, ניתב את המגעים הטעונים והקשים עם גרמניה. שרת גייס את כל כישוריו כמדינאי, דיפלומט ופוליטיקאי כדי להתמודד עם הפער הגדול בין הרתיעה בציבור הישראלי מכל דבר שקשור לגרמניה ולגרמנים לבין ההכרה של ראשי המדינה למצוא מקור מימון תקציבי למשק הישראלי, שהיה על סף קריסה, ולקליטת רבבות העולים שעלו אחרי הקמת המדינה. ב-7 בינואר 1952 היה שרת הראשון בין שרי הממשלה שהעלה את סוגיית המשא ומתן הישיר ב[[ועדת החוץ והביטחון|וועדת חוץ וביטחון]] של הכנסת ולאחר מכן ליווה את כל התהליך.

ב-5 בספטמבר 1952, במהלך המשא ומתן עם גרמניה על ההסכם, אמר שרת לחברי הוועדה המדינית של מפא"י: "עלינו לחנך את העם הזה, שזכה למדינה, להיות עם ממלכתי ולחדול להיות עם גלותי. עליו לדעת כי יש לו מדינה על פני כדור הארץ, ועל פני אותו כדור הארץ ישנה גם מדינה ששמה גרמניה. הוא לא יכול להימנע מזה, לא על ידי חיסול מדינתו ולא על ידי העברתה לפלנטה אחרת...הוא צריך להתרגל לכך"{{הערה|[[תום שגב]], '''[[המיליון השביעי: הישראלים והשואה]]''', ד, 3, עמ' 216; עמ' 510, הערה 26.}}.