הסכמה מדעת – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הסבת קישור חיצוני לתבנית:פס"ד עליון (תג) (דיון) |
תיקון כיווניות הערת שוליים, הסרת קישורים עודפים, החלפות (עם זאת, אם), הסרה (יש לציין) |
||
שורה 1:
'''הסכמה מדעת''' היא זכותו של המטופל [[קבלת החלטות|לקבל החלטות]], בצורה חופשית, באשר לטיפול [[רפואה|הרפואי]] שיקבל, זאת לאחר שקיבל מידע רפואי רלוונטי לצורך קבלת החלטות אלה. אפשר שהחלטת המטופל תהיה להסכים, או לסרב, לקבלת הטיפול הרפואי. הסכמה מדעת מטילה גם חובה מקבילה על המטפל שלא להתחיל בטיפול בטרם קיבל את הסכמת המטופל, זאת לאחר שנתן למטופל מידע רלוונטי באשר לטיפול וכן הזדמנות להבין את המידע הרפואי ולהביע את רצונו באשר לקבלת הטיפול. ב[[ישראל]], הפרה של הסכמה מדעת מזכה בפיצוי על [[פגיעה באוטונומיה]].
== היבטים מוסריים ==
הכלל [[מוסר|המוסרי]] של הסכמה מדעת אשר נקבע ב[[קוד נירנברג]] קובע כי אין זה נכון לבצע כל הליך רפואי, אבחנתי, ריפויי, או [[ניסוי קליני|ניסיוני]], על בני אדם בגירים וכשירים אם לא הסכימו לאותו הליך בצורה חופשית ומדעת.
מושג ההסכמה מדעת הוא מושג חדש יחסית בעולם הרפואה וזכה להכרה נרחבת רק במחצית השנייה של המאה העשרים. עד למחצית המאה העשרים התאפיינו [[יחסי רופא-מטופל]] ביחס פטרנליסטי שבו הרופא ריכז בידיו את סמכויות ההחלטה באשר לטיפול הרפואי, זאת מתוך הנחה כי הרופא יודע את שטוב עבור חוליו. מושג ההסכמה מדעת נולד מתוך תפיסה היוצאת נגד הגישה הפטרנליסטית כהנחת עבודה ביחסי רופא-חולה. הסכמה מדעת מבוססת על שני ערכים: מחד, מיטב האינטרסים של המטופל או רווחת הפרט של המטופל ומאידך, ערך האוטונומיה. אנו מניחים כי יישום הליך ההסכמה מדעת יקדם את מיטב האינטרסים של המטופל, דהיינו: את בריאותו ורווחתו.
בנוסף להיבט המוסרי של שמירה על אוטונומיה, בספרות קיימים נימוקים אחרים התומכים בהסכמה מדעת – למשל כפתרון לבעיות [[ניגוד עניינים]] בין הרופא לפציינט, או כדי ליצור שוויון בכח ומידע).{{הערה|1=Peter H. Schuck Rethinking Informed Consent 103 Yale L.J. 899 (1993-1994), בעמ' 899 – 900.}}
הסכמה מדעת חייבת להיות מרצון (וולונטרית). הסכמה אינה מרצון אם היא ניתנה בגין מניפולציה של כוחות חיצוניים. כוחות אלה יכולים להתבטא בכפייה גלויה או מוצנעים יותר. המטופל חייב להיות מיודע, זאת אומרת בעל מידע מספיק, כדי להחליט החלטה אוטונומית. אם המטופל אינו יודע מהן התוצאות האפשריות של כל אחת מן האופציות העומדות בפניו, הוא לא יידע איזו מהן היא המתאימה ביותר לתוכניותיו. אי לכך, יש חובה על הרופא לידע את החולה.
הסכמה מדעת אינה חייבת להיות הליך מסובך, או ארוך. כאשר מתבקשת הסכמה לטיפולים רפואיים פשוטים, ניתן לבקש הסכמה מדעת בשיחה קצרה בעל-פה, אפילו בשאלה בודדת, והסכמת המטופל יכולה להינתן אף בהתנהגות. למשל, המטפל יכול לקבל את הסכמת המטופל למדידת דופק בשאלה בודדת, והמטופל יכול להסכים בהושטת ידו לצורך ביצוע הבדיקה.
שורה 23:
הנשיא [[מאיר שמגר]] הסביר{{הערה|ראו למשל: [http://www.nevo.co.il/Psika_word/elyon/PADI-NF-2-497-L.doc ע"א 3108/91 '''רייבי נ' וייגל'''], פ"ד מז(2) 497 (1993).}}{{הערה|וראו: {{פס"ד עליון|קישור=97061530.l05|סוג=ע"א|עותר=יובל שטנדל|משיב=פרופ' יעקב שדה}}, פ"ד נו(4) 746 (2002), בעמ' 755.}}:
:"בפסיקה אשר עסקה בדרישה ... כי הסכמתו של חולה לטיפול רפואי תהא הסכמה מדעת, עוצב סטנדרד הגילוי הנדרש מרופא תוך התחשבות, בראש ובראשונה, בזכות היסוד של הפרט לאוטונומיה. לאור זאת נקבע, כי יש לגלות לחולה את כל הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול ... באימוץ אמת מידה זו נדחתה אמת המידה הרווחת בפסיקה האמריקנית, שבה ניתן משקל מכריע לפראקטיקה הרפואית המקובלת ... והאינטרסים של הפרט המקבל את הטיפול הועמדו במרכז. התיזה ... אינה תואמת את הגישה המקובלת, ואינני רואה מקום לקבלה."
===חוק זכויות החולה===
שורה 32:
חוק זכויות החולה אף מפרט את האופן שבו יכולה להינתן הסכמתו של המטופל לטיפול. בהתאם לחוק, הסכמה מדעת יכולה להינתן בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות. רק במקרים ספורים, המנויים בחוק, קיימת חובה לקבל את הסכמתו של המטופל בכתב זאת לצורך [[כירורגיה|ניתוחים]], [[צנתר|צנתור]] כלי דם, [[דיאליזה]], הקרנות, [[כימותרפיה]] וטיפולי [[הפריה חוץ-גופית]].
חובה חוקית זו של קבלת הסכמה מדעת מן המטופל לצורך מתן טיפול רפואי חלה, בדרך כלל, אך ורק על מטופלים שהם בגירים וכשירים. זאת אומרת, מטופלים המבוגרים מגיל 18 המסוגלים לדאוג לענייניהם. לכן, במקרה של מטופל צעיר מגיל 18, או מטופל שהוא חסוי, למשל בשל [[פיגור שכלי]] או פגיעה קוגניטיבית אחרת, אין חובה לקבל הסכמה מדעת מן המטופל עצמו, אלא ממי שאחראי לאותו מטופל, הורה או אפוטרופוס. החוק בישראל מכיר בחריגים מעטים בלבד בהם מוקנית הזכות להסכים לקבלת טיפול רפואי למי שהוא [[קטין]], הבולטים בהם: [[הפלה מלאכותית|הפסקת הריון]], בדיקה לגילוי נגיף [[איידס]] ובדיקה גנטית (שם נתונה
החוק קובע כי
דוקטרינת ההסכמה מדעת, כפי שבאה לידי ביטוי בחוק זכויות החולה, הולכת מתפתחת בהלכותיו של [[בית המשפט העליון]]. למשל, בית המשפט העליון קבע, בתיק ערעור אזרחי 2124/12 '''שירותי בריאות כללית נ' פלונית''' (2014), בעניינה של אישה שביקשה לבצע בדיקות גנטיות לגילוי מומים בעובר, כי חובת הגילוי במסגרת מסירת המידע לשם קבלת ההסכמה מדעת, עשויה להיות רחבה, וכוללת גם בדיקות חדשניות המוכרות בפרקטיקה הרפואית ושניתן לבצען רק באופן פרטי. באותו המקרה, לא נמסר למטופלת מידע על האפשרות לבצע בדיקה לגילוי [http://www.wikirefua.org.il/index.php/%D7%AA%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A7%D7%A1_%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A8_-_Fragile_x_syndrome תסמונת ה-X השביר], ותסמונת זו התגלתה לבסוף בעובר. התפתחות שכזו, שמרחיבה את היקף האחריות של רופאים בתיקי [[רשלנות רפואית]], מדאיגה את העוסקים ברפואה וגורמת, בין היתר, לעידוד תופעת הרפואה המתגוננת.{{הערה|להרחבה, ראו: נתנאל ר. בושרי ורון בן-ארי, טיפול רפואי כפוי בעידן ההסכמה מדעת, 197-216 (2015).}} דוגמה לכך היא גילוי דעת של איגוד הגניקולוגים ממאי 2015, בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, כי מומלץ לכל אישה לפנות לייעוץ גנטי פרטי, גם כשאינן בסיכון.{{הערה|{{קישור כללי|כותרת = איגוד הגינקולוגים: כל אישה בהריון צריכה ייעוץ גנטי|כתובת = http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4655995,00.html|אתר = ynet|תאריך_וידוא = 2016-01-10}}}}
==משפט משווה==
את דוקטרינת ההסכמה מדעת ניתן למצוא כמעט בכל המדינות המפותחות והיא אף אומצה במספר מסמכים בינלאומיים.{{הערה|1=למשל: עקרון 11 בהחלטת עצרת [[האומות המאוחדות|או"ם]] מספר 46/119 בדבר עקרונות להגנת חולי נפש ולשיפור הטיפול בבריאות הנפש מיום 17.12.1991.}} אולם, דוקטרינה זו קיימת במספר גרסאות. חלק מן המדינות, כולל [[ישראל]] ומרבית המדינות באירופה הקונטיננטלית, מבכרות את זכויותיו של החולה. ב[[גרמניה]], למשל, על הרופא לספק לחולה את כל המידע שהוא זקוק לו (למעט מידע בדבר סיכונים רחוקים) כדי שיוכל להכריע האם ברצונו לעבור את הטיפול.{{הערה|1=F. van Oosten The Doctrine of Informed Consent in Medical Law (1991), בעמ' 208.}} ברוב מדינות הקונטיננט דוקטרינת ההסכמה מדעת נובעת מן החוק החרוט, בין אם מדובר בזכות חוקתית (למשל בגרמניה){{הערה|1=J. Shaw Informed Consent: A German Lesson 35 Int’l and Comp. L.Q. 864 (1986).|שמאל=כן}} בחוק רגיל (כמו ב[[שווייץ]]){{הערה|1=הקוד האזרחי השווייצרי, סעיף 28.}} או בתקנות משנה (כמו ב[[צרפת]]).{{הערה|1=קוד האתיקה הרפואית הצרפתי, סעיף 7.}} בנוסף לדין הפנימי, עם השנים התווספו גם אמנות כלל אירופיות.{{הערה|1=למשל: סעיף 5 לאמנה בדבר זכויות אדם וביו-רפואה, התקבלה בוועדת השרים של מועצת אירופה ב - 19.11.1996.}}
גרסה מעט יותר [[פטרנליזם|פטרנליסטית]] של דוקטרינת ההסכמה מדעת קיימת ב[[ארצות הברית]]. הגרסה האמריקאית של הדוקטרינה נוסחה בפסק דין בעניין '''קאנטרבורי'''{{הערה|1=Canterbury v. Spence, 464 F. 2d 772 (1972).|שמאל=כן}} בו נקבע כי ישנם תחומים בהם יש לספק לחולה את המידע הנחוץ לאדם סביר (בדומה לגרסה הקונטיננטלית) אולם ישנם מקרים בהם טיב המידע שיש לספק תלוי בפרקטיקה המקובלת בתחום. נהיר כי זוהי גרסה אשר שמה דגש חזק יותר על הגנת חייו של הפרט ופחות על הגנת האוטונומיה שלו. כלל פסיקתי זה התפתח לאוסף מורכב של הסדרים{{הערה|1=Plante An Analysis of Informed Consent 36 Fordham L. Rev. 639 (1968).|שמאל=כן}}
הגרסה הפטרנליסטית ביותר של דוקטרינת ההסכמה מדעת מצויה ב[[אנגליה]]. ההלכה בהקשר זה, אשר נקבעה בפסק הדין בפרשת '''בולאם''',{{הערה|1=Bolam v. Friern Hospital Management Committee [1957] 1 W.L.R. 582.|שמאל=כן}} היא כי חובה לספק לחולה רק את המידע אותו מקובל לספק על פי הפרקטיקה הרפואית במקרים דומים. על אף שגישה זו כמעט הפוכה לשיטה הנהוגה בישראל,
==קישורים חיצוניים==
| |||