עוולת גרם הפרת חוזה – הבדלי גרסאות

העוולה ממוקמת בפרק ג סעיף ט לפקודת הנזיקין, ומשתייכת לקבוצת עוולות שמטרתן לספק הגנה נזיקית לאינטרסים [[כלכלה|כלכליים]] שונים. קבוצה זו מורכבת בעיקרה מעוולות [[מסחר|מסחריות]]יות כגון [[גניבת עין]] ו"תיאור כוזב", אשר נועדו לשמור על הליכי מסחר תקינים. עוולת גרם הפרת חוזה אינה משתייכת למשפחת העוולות המסחריות, ונמצאת למעשה בטווח שבין דיני הנזיקין ל[[דיני חוזים|דיני החוזים]].

החוזה משמש ככלי רב עוצמה המקנה לצדדים את היכולת להגשים את רצונותיהם המשותפים. עם חלוף השנים, בהתפתחות חברה המושתתת על מערך יחסי חליפין של סחורות ושירותים, הפך החוזה לכלי מרכזי המאפשר העברה ומקסום של תועלות כלכליות. על מנת לתמרץ אנשים להשתמש בכלי החוזי, יצר המחוקק מערכת כללים שתפקידה להגן על הצדדים המתקשרים בחוזה.

מערכת זו המסדירה את העולם החוזי קבועה בדיני החוזים. אולם, חשיבותו של הכלי החוזי הובילה לחקיקה נוספת, חיצונית ל[[חוק החוזים (חלק כללי)|חוק החוזים]], שתפקידה להוסיף לחוסנו של החוזה.

Gye, שהיה בעליו של תיאטרון מתחרה, הציע ל-Wagner סכום כסף גדול יותר עבור שירותיה, ובכך גרם לה להפר את החוזה שכרתה עם Lumley. בית המשפט אפשר ל-Lumley לתבוע את Gye בגין עוולת "פיתוי עובד" שהייתה נהוגה באותם הימים. Lumley טען, ועמו הסכימו [[שופט|שופטי]]י הרוב, כי ניתן לתבוע בגין עוולה זו גם בהתקשרויות בין פרטים ולא לצמצמה ל[[יחסי עובד-מעביד]] בלבד.

שופט המיעוט - Coleridge, טען כי מקורותיה של עילת "פיתוי עובד" נבעו ממחסור בכוח אדם שנגרם בעקבות [[המגפה השחורה]], וניתן היה להתבסס על עילה זו רק במקרים שדנו ביחסי עובד-מעביד. הרחבת תחומי העילה למקרים העוסקים ביחסים חופשיים בין פרטים, תיצור לטענתו פתח לתביעות רבות שעלולות לשנות את פני העולם העסקי בניגוד לכוונתו המקורית של המחוקק. למרות דעת מיעוט זו, נותקה העוולה ממקורותיה הראשוניים, ותחולתה הורחבה גם למקרים העוסקים בחוזים בין פרטים.

על אף הרחבת העוולה לחוזים פרטיים, דרש בית המשפט כי החוזים שהופרו יעמדו בשלושת התנאים שנקבעו בפסק דין Lumley: חוזה אקסקלוסיבי, לשירות אישי ולזמן מוגדר. בנוסף, דרש בית המשפט מהתובע להוכיח כי הנתבע שגרם להפרת החוזה, ביצע זאת על ידי פעולה ממשית של פיתוי הצד המפר. תנאים אלו הובילו לשימוש מצומצם מאוד בעוולה והערימו קשיים רבים לאלו שניסו להתבסס עליה.

פיתוח משמעותי נוסף ביסודות העוולה התבצע בפסק דין '''Bowen v. Hall''' שניתן בשנת [[1881]] וזכה לכינוי "הדוקטרינה המורחבת של Lumley". מקרה זה עסק בתעשיין לבנים שפיתה ושכנע עובד מוכשר שהועסק על ידי קבלן מתחרה להפר את חוזהו ולעבור לעבוד תחתיו.

דעתו של השופט Coleridge בפסק דין Lumley שמשה כבסיס להחלטתם של שופטי הרוב, שקבעו כי הדרישה לביצוע פעולת פיתוי על ידי הנתבע, מהווה שריד ממקורות העוולה שצמחה בהקשר של יחסי עובד-מעביד. לדבריהם, דרישה זו איננה רלוונטית למגוון הרחב של החוזים עליו משתרעת העוולה כיום. לכן נקבע כי במקום דרישה זו, יש לבחון את היסוד הנפשי של הנתבע שגרם להפרת החוזה, ודי בכוונת [[זדון]] מצידו (malice) על מנת לגבש את העוולה.

שתים-עשרה שנים לאחר מכן, בשנת [[1893]], בפסק דין Temperton v. Russell, שונתה העוולה בשלישית. מקרה זה עסק באדם בשם Temperton שהיה חבר באגודת [[הבונים החופשיים]] ועבד בניגוד לרגולציות שהנהיג הארגון. ארגון הבונים החופשיים, במטרה לאכוף את הרגולציות שהנהיג, שכנע קונים פוטנציאליים שלא לרכוש מ-Temperton חומרי בניין. בית המשפט ניצל מקרה זה על מנת לבצע שינויים מהותיים בתפיסת העוולה.

ראשית, נקבע כי הטלת האחריות על הצד שגרם להפרת החוזה נועדה להגן על האינטרס של הצד הנפגע, ולא על מנת להעניש את גורם ההפרה על התנהגותו. שינוי תפיסתי זה הוביל לביטול הדרישה לכוונת זדון מצד הנתבע מכיוון שהיא איננה רלוונטית לפגיעה באינטרסים של הצד שנפגע מהפרת החוזה. שנית, שופטי הרוב קיבלו את טיעוניו של Temperton וקבעו כי לשם קבלת הסעד שבעוולה, לא נדרש שהחוזים המופרים יעמדו בשלושת התנאים שנקבעו בפס"ד Lumley וניתן להחילה גם על חוזי מכר. בית המשפט הוסיף וקבע שניתן לתת סעד בגין העוולה גם על פגיעה באפשרות לבצע חוזים עתידיים ולא רק על פגיעה בחוזים קיימים.

קביעות אלו ביטלו סופית את ההבחנה בין חוזה שירות אישי לחוזים אחרים ואפשרו להחיל את העוולה על כל סוגי החוזים. הצעד הנוסף, שבו קבע בית המשפט כי העוולה יכולה לחול גם על פגיעה בחוזים עתידיים, נבע מרצונם של השופטים להגן על האינטרס הכלכלי של הנפגע, גם אם אינטרס זה לא שוכלל לכדי חוזה. תפיסה זו לא אומצה בדין הישראלי, הדורש את קיומו של חוזה מחייב כדין כפי שנראה בהמשך. פסק דין Temperton שינה באופן משמעותי את יסודותיה של העוולה ויצר הגנה רחבה על צדדים המתקשרים בחוזה מפני גורמים חיצוניים.

מכיוון שעוולה זו עוסקת בהתערבותו של גורם זר במערכת חוזית, מרבית המקרים עוסקים במערכות חוזיות מתמשכות החשופות יותר להתערבותם של זרים, כגון חוזי שכירות או חוזים לאספקת מוצר לאורך זמן.

# '''קיומו של [[חוזה]] מחייב כדין''': על החוזה לעמוד בדרישות הקבועות בדין ליצירת חוזה תקף.

# '''הפרת החוזה''': הפרת חוזה מוגדרת כמעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה, כלומר כאשר אופן ביצוע החוזה אינו תואם את התניות שנקבעו בו. לעניין יסוד ההפרה נקבע כי אין [[נפקא מינה]] אם מדובר ב"הפרה יסודית" שנובעת מהפרת תנאי מהותי בחוזה או בהפרה שאינה יסודית.

# '''גרימת הפרת החוזה''': יש להוכיח כי מתקיים [[קשר סיבתי עובדתי|קשר סיבתי]] בין פעולותיו של המתערב לבין גרימת הפרת החוזה.

# '''ביודעין''': נדרשת הוכחה כי המתערב שגרם להפרה היה מודע הן לקיומו של החוזה והן לכך שפעולותיו עלולות לגרום להפרתו.

# '''בלא צידוק מספיק''': העוולה לא תתקיים אלא אם יוכח כי המתערב פעל ללא צידוק מספיק. הגדרתו המעורפלת של יסוד זה מהווה "[[מושג שסתום]]" המעניק לבית המשפט מקום רב לשיקול דעת בבחינת הסוגיה. טענות הצידוק מתחלקות לפעולות שנעשו כדי להגן על אינטרס אישי של המתערב, או לפעולות שנעשו כדי להגן על עניינו של אדם אחר או על אינטרס ציבורי. כמו כן יסוד זה עשוי לשמש טענת הגנה עבור הנתבע.

====קיומו של חוזה מחייב כדין====

היסוד הבסיסי לקיומה של העוולה הוא קיומו של חוזה מחייב כדין בין שני צדדים. חוזה נחשב למחייב כדין כאשר הוא עומד בכל הדרישות הקבועות בחוק ליצירת חוזה. לדוגמה, עליו להוות מיזוג של הצעה וקיבול לפי סעיף 1 לחוק החוזים. הצורך לספק הגנה רחבה ככל האפשר לחוזה בפרט ולחיובים בכלל, הוביל למגמה של הרחבת גבולות העוולה. הרחבה זו מתאפשרת באמצעות [[פרשנות (משפט)|פרשנות]] רחבה יותר של היסוד, המהווה שער כניסה לביסוס העוולה. נבחן הרחבה זו בעזרת מספר דוגמאות:

*'''חוזה פסול''' - לכאורה, נראה כי עוולה זו לא תחול על חוזה בלתי חוקי לפי סעיף 30 לחוק החוזים, מכיוון שהוא אינו עומד בדרישות החוק הנדרשות ביסוד זה. אולם, לפי סעיף 31 לחוק החוזים, יכול בית המשפט לתת תוקף לחיוביים מסוימים בחוזה אם מצא לנכון לעשות זאת. למרותאף על פי שהחיובים הופכים להיות מכוח דין (החלטת בית המשפט) ולא מכוח חוזה, תחול העוולה, שכן מטרת ההחלטה הייתה לתת תוקף לכוונת הצדדים. ניתן ללמוד מדוגמה זו כי העוולה יכולה להשתרע גם על חיובים מכוח דין, וגם במקרים בהם החוזה היה פסול.

*'''חוזה מותנה''' - צדדים לחוזה יכולים להתנות את תוקפו בהתקיימותו של תנאי מסוים, כגון הסכמתו של גורם שלישי (לפי סעיף 27(א) לחוק החוזים). רק אם תנאי זה יתקיים, יקבל החוזה תוקף ומכאן שמו - "תנאי מתלה". לכאורה, ניתן לחשוב כי עד להתקיימות התנאי אין לחוזה תוקף ולכן הצדדים רשאים לבצע הפרה. אולם, סעיף 27(ג) לחוק החוזים קובע כי כל צד יהיה זכאי לסעדים לשם מניעת הפרת החוזה גם טרם התקיימותו של התנאי המתלה, ובכך מקנה תוקף משפטי מחייב גם לחוזה מותנה. תוקף משפטי זה מאפשר את החלת העוולה גם על חוזים מותנים למרותאף על פי שטרם הפכו למחייבים כדין והתנאי שבסיסם טרם קוים.

*'''משא ומתן לקראת כריתת חוזה''' - מסקירת הפסיקה עולה כי [[משא ומתן]] לקראת כריתת חוזה נמצא מחוץ לגבולות העוולה, וכי החלתה על שלב זה תרוקן את הדרישה לקיומו של חוזה מחייב כדין. אולם, צד למשא ומתן הפורש בשלב מאוחר שלא ב[[תום לב]], מפר את החובה המוטלת עליו מתוקף סעיף 12 לחוק החוזים המחייב את הצדדים לחוזה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת גם בשלב המשא ומתן. לכן, יש הטוענים שצד זר הגורם לצד לחוזה להפר חובה זו, חושף עצמו לתביעה בגין עוולת גרם הפרת חוזה. פרשנות רחבה זו של העוולה מבטלת כמעט לגמרי את ההפרדה בין חיוב הנובע מחוזה לבין חיוב הנובע ממקור אחר. מבין שלוש הדוגמאות לעיל, דוגמה זו היא המרחיקה לכת ביותר, מכיוון שהמשא ומתן טרם הגיע לקצו והחוזה טרם הבשיל. בפרק העוסק ב[[#מבט לעתיד לאור השינויים הרלוונטיים בהצעת הקודיפיקציה|היבטים רלוונטיים של הצעת הקודיפיקציה]] נראה כיצד המחוקק מאמץ פרשנות זו ומעגנה בחוק.

היסוד השני הנדרש הוא קיומה של הפרה המהווה "מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה" (לפי סעיף 1 לחוק החוזים (תרופות)). על מנת לקבוע כי מתקיימת הפרה יש לבחון את מכלול התניות בחוזה. אם קיים פער בין התניות שנקבעו ובין קיומם בפועל - מתקיימת הפרה. חוק החוזים מבדיל בין הפרה יסודית שנובעת מאי קיומה של תנייה מהותית בחוזה, לבין הפרה שאינה יסודית. בעבר נדרשה הפרה יסודית למימושה של העוולה, אולם כיום סיווג זה איננו רלוונטי וניתן להסתפק בקיומה של הפרה שאינה יסודית.

*'''[[חוזה#הפרה צפויה|הפרה צפויה]]''' - סעיף 17 ל[[חוק החוזים (תרופות]]) מרחיב את ממד הזמן של ההפרה, ומאפשר לצד לחוזה לתבוע תרופות גם בגין הפרה שטרם בוצעה, אם הצד המפר גילה שאינו עומד לקיים את החוזה או שנסתבר מנסיבות העניין שלא יוכל או יירצה לקיימו. גם סוג זה של הפרה נכלל תחת דרישתו של היסוד ואם הגורם להפרה הצפויה היה צד שלישי, ניתן יהיה לתובעו בעוולת גרם הפרת חוזה. דוגמה לסוג זה של הפרה היא מקרה שבו שני צדדים חתמו על חוזה מכר של נכס, שיעבור לקונה בתאריך מסוים. המוכר מחליט לבצע חוזה מכר נוסף ומעביר את הנכס לקונה חדש שידע על קיומו של החוזה הראשון. מקרה זה מהווה דוגמה מובהקת להפרה צפויה, מכיוון שהמוכר לא יוכל להעביר את הנכס לקונה הראשון בתאריך שסוכם, שכן הנכס אינו בידו. הקונה הראשון יוכל לתבוע את המוכר בגין הפרת חוזה גם מבלי לחכות לתאריך בו אמור הנכס לעבור לידיו. כך גם בנוגע לתביעת הקונה השני שגרם להפרת החוזה. למרות החלתה של העוולה על הפרה צפויה, יש להיזהר בקביעה כי הפרה עתידית אכן עומדת להתרחש. בפס"ד ליבוביץ, קובע השופט [[מאיר שמגר|שמגר]] שחשש או השערה גרידא לגרימתה של הפרה בעתיד אינם מספיקים על מנת לבסס יסוד זה של העוולה.

*'''הפרת חוזה שבו תניות פטור''' - ישנם מצבים שבהם צופים הצדדים לחוזה בעיות מסוימות בביצועו ולכן קובעים מלכתחילה פטור מפני סעדים אם בעיות אלו אכן יתממשו ויגרמו להפרת החוזה. פס"ד חסיד נגד קנופף עוסק בחוזה שכירות שבו צפו הצדדים את האפשרות כי השוכר הקודם לא יפנה את המושכר בתאריך שנקבע, ולכן קבעו תנית פטור במקרה והחוזה יופר מסיבה זו. חששם של הצדדים התממש, והשוכר הקודם לא פינה את המושכר בזמן שנקבע. השוכר החדש שלא יכול היה לקבל סעדים מהמשכיר עקב תנית הפטור, תבע את השוכר הקודם בגין גרם הפרת חוזה. השוכר הקודם ניסה להתגונן בטענה כי בחוזה השכירות החדש קיים פטור מסעדים אם השוכר הקודם מאחר לפנות את הנכס. למרותאף על פי שטענתו התקבלה ב[[בתי המשפט בישראל#בית משפט מחוזי|בית המשפט המחוזי]], [[בית המשפט העליון]] הפך את ההחלטה וקבע כי תנית הפטור תקפה רק בין הצדדים לחוזה וצד זר שגרם להפרה אינו יכול להסתמך עליה. בית המשפט הדגיש שהפטור אותו קבעו הצדדים הוא פטור מסעדים, ואילו ההפרה עצמה עדיין קיימת. לכן, יכול הצד הנפגע לתבוע את אותו צד זר שגרם להפרה בגין עוולת גרם הפרת חוזה.

====גרימת הפרתו====

הדרישה ביסוד זה היא הוכחת קשר סיבתי בין פעולתו של המתערב וגרימת ההפרה, והיא נדונה בהרחבה בפס"ד באורנפרוינד נגד דרזנר. מקרה זה עסק בקבלנים שפעלו מטעם חברת "אלגור" והחכירו דירות בבניין למספר קונים. הקבלנים התחייבו כלפי הקונים בחוזי המכר, כי האדם שייקנה את מרתף הבניין ימנע מלהשתמש במכונות שיקימו רעש. באורנפרוינד, שהתעניין ברכישת המרתף, נפגש עם הקבלנים על מנת לדון בתנאי המכירה, ואלה סיפרו לו על מחויבותם כלפי שאר הקונים, כי רוכש המרתף לא ישתמש במכונות ולא יקים בו רעש. באורנפרוינד החליט לרכוש את המרתף וחתם על חוזה עם נציגי החברה (ולא הקבלנים), שאפשר לו להכניס מכונות בעלות מנועים קטנים שישמשוהו לעשיית נברשות. המכונות גרמו לרעש רב וקוני הדירות תבעו את באורנפרוינד בעוולת גרם הפרת חוזה, שכן הרעש שגרם הפר את התחייבות הקבלנים שלא למכור את המרתף לקונה שיעשה בתוכו שימוש במכונות מרעישות. בא-כוחו של באורנפרוינד טען כי פעולת הגרימה חייבת להיות פעולת שידול או [[הנעה]] מצד הגורם להפרה. לטענתו, העובדה שמרשו נכנס להתקשרות למרותאף על פי שידע שהצד שאתו יתקשר יפר חוזה עם צד שלישי, אין בה כדי לחייבו בנזיקין אזרחיים, מכיוון שחופש ההחלטה היה נתון בידי הצד שהפר את החוזה והוא זה שנושא באחריות להפרה.

השופט אגרנט קבע כי מטרת המחוקק בבחירת המושג "גורם", נועדה להרחיב את השתרעות העוולה על כל מעשה התערבות שגרם להפרה. קביעה זו עומדת בניגוד לגישה המצמצמת שגורסת כי המתערב חייב לבצע פעולת שידול או פיתוי על מנת שתקום נגדו עילת תביעה. ההכרעה בין הגישות לא הייתה קלה ואגרנט ציטט הלכות מהדין האנגלי שהביאו נימוקים לכאן ולכאן (כגון פסקי הדין Lumley ו-Temperton שהוזכרו לעיל). לבסוף, הכריע השופט אגרנט לטובת הגישה המרחיבה, משום שלדעתו התכוון המחוקק להגן על ההתחייבות החוזית ולהבטיח כי הצדדים יקיימו וימלאו את אשר התחייבו לו. המחיר הגבוה שהציע באורנפרוינד עבור המרתף, הוא זה שגרם לחברה להפר את התחייבותה לשאר הקונים.

לסיכום, הלכה זו אימצה את הגישה המרחיבה שאיננה מגבילה את פעולת המתערב לפיתוי או שידול אלא בוחנת האם קיים קשר סיבתי בין הפעולה עצמה להפרת החוזה. הוכחת קשר סיבתי שכזה, תספיק על מנת לגבש את יסוד "גרימת הפרתו". ניתן לחשוב כי גישה רחבה זו חושפת כל אדם המתקשר בחוזה לתביעה בגין העוולה, שכן פעולת ההתקשרות עצמה מספיקה לגיבושו של יסוד הגרימה. אולם, כפי שנראה ביסוד הבא, לא ניתן לגבש את העוולה אם הנתבע לא ידע כלל כי פעולתו עלולה לגרום להפרת חוזה.

''' ב. מודעות המתערב לכך שפעולתו עלולה לגרום להפרת החוזה'''.

על מנת לעמוד בדרישותיו של יסוד זה אין חובה להוכיח ידיעה ממשית של מרכיבים אלו. מספיק להראות כי המתערב חשד שפעולתו עלולה לפגוע בחוזה אחר אך בחר להתעלם מהחשד ולפעול בכל זאת. מצב זה נקרא "עצימת עיניים", וניתן להשתמש בו במקום ידיעה ממשית. פס"ד חסיד עסק בשוכר בשם בן-שחר שלא פינה נכס שהשכיר במועד שנקבע לכך וגרם למשכיר הנכס - קנופף, להפר חוזה שכירות חדש עליו חתם עם אדם בשם חסיד. חסיד תבע את בן-שחר על כך שגרם להפרת חוזה השכירות בינו לבין קנופף. השאלה המרכזית שעלתה בפסק הדין היא האם בן שחר ידע על קיומו של חוזה שכירות חדש בין קנופף לחסיד. השופטת [[מרים בן פורת|בן פורת]] קבעה שעל מנת לגבש יסוד זה, מספיק להוכיח שהמתערב ידע עובדות שאדם סביר היה מסיק מהן על קיומו של חוזה, אך החליט "לעצום את עיניו" ולא לברר האם אכן קיים חוזה. קביעה זו מקלה על גיבוש היסוד וחוסכת מהתובע את הצורך להוכיח כי הנתבע עצמו ידע באופן ממשי על קיומו של חוזה. שאר השופטים בפס"ד זה נמנעו מלהכריע האם ניתן להשתמש ב"עצימת עיניים" לגבי מודעות לקיום החוזה עצמו, אך הסכימו כי אם הצד המתערב מודע לקיומו של חוזה, ניתן להחיל "עצימת עיניים" לגבי התניות שבחוזה.

לאחר ביסוסם של ארבעת היסודות הראשונים, יש להוכיח כי המתערב פעל ללא צידוק מספיק. יסוד זה שונה מהותית מארבעת קודמיו, אשר הגדרתם ברורה ומובנת. האמורפיות הקיימת בהגדרתו של היסוד יוצרת [[מושג שסתום]], המאפשר לבית המשפט ליצוק לתוכו אינטרסים ושיקולי צדק אשר עשויים להשתנות בין מקרה למקרה. יסוד זה משמש למעשה כמנגנון הגנה פנימי של העוולה בו יכול הנתבע להשתמש. הרציונל שעומד בבסיסו, כפי שסוברת פנינה פרידמן, הוא שישנם אינטרסים בעלי ערך חברתי רב יותר מאשר הערך הטמון בהגנה על זכות חוזית. ניתן ללמוד על השיקולים שמנחים את בית המשפט בהכרעתו בין אינטרסים מתנגשים, מהתבוננות בדין האמריקאי. ה-[http://library.findlaw.com/1999/Jun/1/127691.html Restatements of torts] מונה שלושה צידוקים שניתן לחלקם לכאלה המתבססים על אינטרס עצמי ולכאלה המתבססים על אינטרס הזולת.

אינטרס עצמי כולל פעולות שעשה הנתבע על מנת להגן על גופו, [[רכוש|רכושו או קניינו]]. לדוגמה, אישה הנאבקת עם גנב המנסה לשדוד את תיקה, מבקשת עזרה משומר בנק הנמצא בסמוך אליה. שומר הבנק מפקיר את עמדתו ומגיע לעזרתה. נראה שאם מנהל הבנק יתבע את האישה על כך שגרמה לשומר להפר את חוזהו ולהפקיר את עמדת השמירה, תעמוד לה הגנת הצידוק. המקרה עלול להסתבך אם בזמן שהשומר סייע לאישה נשדד הבנק ונגרם [[נזק]]. מכיוון שגבולות הגנת הצידוק אינם ברורים, בית המשפט ישתמש בשיקול דעתו על מנת לקבוע האם לחייב את האישה בגין הנזק שנגרם.

דוגמה נוספת לאינטרס עצמי עוסקת בהגנה על זכות חוזית. בפס"ד לינדסי נ' שיבר, קובע השופט [[חיים כהן (משפטן)|חיים כהן]] כי אם נחתם חוזה בין אבי לרעות, הגורם לאבי להפר חוזה קודם עם אבישי, רשאי אבישי לגרום להפרת החוזה בין אבי לרעות ואף להיעזר בבית המשפט על מנת לכפות את הפרתו. פס"ד זה מתבסס על הרציונל האומר כי בהתנגשות בין שתי זכויות חוזיות, הראשונה בזמן תגבור. רציונל זה תקף רק אם רעות ידעה על ההסכם בין אבי ואבישי ולא פעלה בתום לב. החוק מכיר גם במצבים בהם הזכות המאוחרת בזמן תגבור. לדוגמה, סעיף 9 לחוק המקרקעין (תשכ"ט-1969), קובע כי אם רעות לא ידעה מההסכם הראשון, פעלה בתום לב ורכשה את זכותה בתמורה, יכולה זכות זו לגבור על זכותו של אבישי וטענת הצידוק לגרימת הפרת החוזה תעמוד לזכותה של רעות.

בפסיקה האמריקאית ניתן לראות כי הנתבע זכאי להגן גם על אינטרסים כלכליים שלא שוכללו לכדי חוזה. דוגמה לכך מצויה בפס"ד knopp, בו מדובר על יזם הצגות שגרם לפיטוריה של שחקנית מכיוון שחשש שזו עלולה לפגוע בהצלחת הצגה אותה יזם. בית המשפט קיבל את צידוקו של הנתבע שטען שעשה זאת על מנת להגן על השקעתו בהצגה.

אינטרס הזולת מתייחס לפעולות אותן עשה המתערב על מנת לשמור על עניינו של אדם אחר או על אינטרס ציבורי. אינטרסים אלה מעוגנים בסעיף 770 - "פעולה לטובת אדם אחר", ובסעיף 772 - "מתן עצה" שנמצאים ב- Restatements of torts. הרציונל העומד בבסיסם של אינטרסים אלו הוא שמניע לא אישי ובלתי אינטרסנטי, שכל כולו נבע מרצון לסייע לאדם אחר, ישמש כהגנה לנתבע. אולם, רציונל זה מתנגש עם האינטרס להגן על הזכות החוזית של הנפגע מהפרת החוזה ועם הקביעה כי לא נדרשת כוונת זדון מצד המתערב אלא רק ידיעה על היותו הגורם להפרת חוזה קיים. בשל התנגשות זו, מחיל בית המשפט את ההגנה בצמצום רב ודורש מהנתבע להוכיח קשר מיוחד של אחריות או חובה מוסרית בינו לבין מפר החוזה. דוגמה לסוג אחד של קשר מיוחד, היא קשר בין בני משפחה ובייחוד בין הורים לילדים. נראה שהורים שישכנעו את ילדם להפר חוזה שלפי הבנתם פוגע בו בצורה זו או אחרת, יוכלו להשתמש בהגנת הצידוק. דוגמה נוספת לסוג לקשר כזה, היא קשר בין בעל מקצוע ללקוח אשר מאופי טבעו עלול לגרום ללקוח להפר חוזה. לדוגמה, [[עורך דין]] המייעץ ללקוחו להפר חוזה שאינו מיטיב עם הלקוח. בפס"ד זיידנציג, קובע [[אליעזר גולדברג|השופט גולדברג]] כי מתן עילת תביעה נגד עורך דין, שכל רצונו היה לדאוג לאינטרס של לקוחו, תמנע ממנו לבצע את תפקידו כראוי ותפגע ביחסי האמון בינו לבין לקוחותיו. על כן, יש להעניק לו את הגנת הצידוק שבסעיף 62. {{ש}} חובה זו של בעל מקצוע, עשויה לשמש לו להגנה במישור נוסף. לדוגמה, פסיכולוג שלקוחו מספר לו כי הוא עומד לפגוע במנהל שלו. אם הפסיכולוג מחליט שנוצר איום ממשי על אותו המנהל, קמה לו החובה להזהירו. פעולה זו עלולה לגרום לפיטוריו של המטופל. אם המטופל יחליט לתבוע את הפסיכולוג על גרימת הפרת חוזה עבודתו, נראה שהגנת הצידוק תעמוד לו מכיוון שהאינטרס הציבורי להגן על חייו של אותו מנהל חשוב יותר מהאינטרס להגן על זכותו החוזית של המטופל ועל זכותו לשמירת סודיות.

דוגמה נוספת, העוסקת בצידוק על רקע מוסרי, ניתן ללמוד מפס"ד Brimelow שדן ב[[איגוד מקצועי]] של שחקנים שהתערב בתנאי החוזה בין בעל אולם למנהל מקהלה, מכיוון ששכרן של נערות המקהלה היה כה נמוך עד שנאלצו לעסוק בזנות. בית המשפט קבע כי טענת הצידוק של הארגון מוצדקת, שכן פעילותו נעשתה על מנת להגן על המוסר הציבורי.

לסיכום, למרות האמורפיות שבעילות הצידוק, נראה שהגנה על מתערב לצורך אינטרס אישי תהיה מוצדקת כאשר פעולתו נועדה להגן על זכות שלו, העדיפה או מקבילה לזכות שגרם להפרתה. לגבי מתערב שפעל להגנת הזולת, נראה שבית המשפט יספק הגנה למי שמקיים קשר של אחריות ל[[רווחה|רווחתו]] הכלכלית, המוסרית או הגופנית של הזולת.

סעד נוסף שיכול הנפגע לדרוש ואינו תלוי בקיומו של נזק ממוני הוא "ציווי", שבו מורה בית המשפט למתערב להימנע מגרימת העוולה. לדוגמה, בפס"ד דרזנר שהוזכר לעיל ( בסקירת היסוד [[#גרימת הפרתו|גרימת הפרתו]]), ציווה בית המשפט על רוכש המרתף להימנע מהפעלת המכונות המרעישות שגרמו להפרת החוזה בין הקבלנים לשאר הקונים.

*'''באורנפרוינד נגד דרזנר''' - פס"ד זה שניתן בשנת [[1950]] היה הראשון שפיתח ופירש את העוולה והתמקד בעיקר ביסודות "גרימת הפרתו" ו"[[#ביודעין|ביודעין]]". ההלכות שנקבעו לגביהם מצוטטות בפסקי דין רבים ובספרות העדכנית. השפעתו המרכזית של פסה"ד הייתה על יסוד גרימת ההפרה. השפעה זו מתוארת בהרחבה בסקירת היסוד [[#גרם הפרתו|גרם הפרתו]] לעיל.

*'''חסיד נ' קנופף''' - פס"ד זה שניתן בשנת [[1979]] דן לעומק ביסוד "ביודעין", והתמקד בשאלה האם ניתן להשתמש ב"עצימת עיניים" כתחליף לידיעה ממשית. בפס"ד עלית נ' סרנגה קבעה ההלכה, שתחליף זה רלוונטי גם לידיעת תניות החוזה ולא רק לקיומו הכללי. פסקי דין אלו מתוארים בהרחבה בסקירת היסוד [[#ביודעין|ביודעין]] לעיל. סוגיה נוספת הנדונה בפס"ד חסיד, מתמקדת בשאלה האם תנית פטור בחוזה פוטרת את המתערב מאחריות ונדונה ביסוד [[#הפרתו של החוזה|הפרתו של החוזה]] לעיל.

:"הפרת חיוב הוא גרימה ביודעין וללא הצדק סביר, לכך שאדם לא יקיים את חיובו כלפי אדם שלישי."

המגמה הברורה שנסתמנה בפסקי הדין ובכתבי מלומדים להרחבת השתרעות העוולה, מוצאת עוגן חוקי ב[[תזכיר חוק דיני ממונות]]. ביכורו של החיוב החוזי לעומת חיובים אחרים מתבטל, והמציאות החדשה היא שגם נפגעים שחיוביהם לא הבשילו לכדי חוזה יוכלו ליהנות מהגנת העוולה. הרציונל העומד בבסיסו של שינוי זה, הוא שלחיוב החוזי אין יתרונות ממשיים אל מול חיובים אחרים ולכן אין לספק לו הגנה נזיקית מיוחדת שלא תחול על שאר החיובים. בעבר, במאות ה-18 וה-19, החוק ובית המשפט קידשו את [[חופש החוזים]] ונמנעו באופן הדוק מלהתערב ברצונותיהם של צדדים לחוזה. מגמה זו הגיעה לשיאה ב[[פרשת לוכנר]]. בית המשפט העליון בארצות הברית ביטל חוק שאסר על הגבלת שעות העבודה של ילדים ל-60 שעות שבועיות, בטענה שלצדדים יש את החופש לקבוע מספר שעות עבודה גבוה ככל שירצו, גם אם אחד הצדדים הוא ילד בן 14. פרשה זו מביעה יותר מכל את האנומליה שבקידוש חופש חוזים מוחלט, ומהווה את נקודת השינוי בתפיסה החברתית. הדין בימינו מאפשר לבית המשפט שיקול דעת נרחב בהתערבות בתנאיו של חוזה, משינויו ועד ביטולו (ראו סעיפים 30, 31 לחוק החוזים (חלק כללי)). שינוי זה בתפיסת חשיבותו של החוזה הוביל לפגיעה במעמדם של החיובים החוזיים, שכן בית המשפט רשאי לבטלם או להוסיף עליהם חיובים מכוח דין המחייבים את הצדדים. מגמה זו הובילה לכך שהחיוב החוזי איבד את יתרונו על פני חיובים אחרים ותזכיר חוק דיני ממונות מאפשר את ההגנה שבעוולה על כל חיוב, ללא הצורך בקיומו של חוזה תקף כדין בין שני צדדים.

קבלתו של תזכיר חוק דיני ממונות תשנה באופן מהותי את פניה של עוולה זו, בעוד הסעיף הראשון הדורש את קיומו של חוזה ייהפך לדרישת קיומו של חיוב. עולם החיובים, גדול לאין שיעור מעולם החוזים, והשימוש בעוולה יתרחב למחוזות חדשים, שמתוקף הגדרתם כמעט שאינם מוגבלים. חיוב שאינו חוזי יכול לנבוע ממקורות רבים נוספים כגון חיוב מכוח חוק או חיוב מכוח החלטת בית המשפט. בבחינת היסוד [[#קיומו של חוזה מחייב כדין|חוזה מחייב כדין]] לעיל, דנו במקרה בו צד חיצוני גרם להפסקתו של משא ומתן מתקדם בין שני צדדים. לפי הדין הנוכחי, אם הפסקת המשא ומתן נעשתה שלא בתום לב, רשאי הצד הנפגע לתבוע סעדים מהצד השני (על פי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי)), אולם הוא אינו יכול לתבוע את המתערב שגרם להפסקת המשא ומתן מכיוון שטרם שוכלל חוזה מחייב כדין. לפי תזכיר חוק דיני ממונות, תתאפשר תביעת המתערב בגין עוולת גרם הפרת חיוב, מכיוון שזה גרם להפרת החיוב לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במשא ומתן, הנובע מכוח חוק.

כצעד משלים לשינוי נשוא ההגנה מחיוב חוזי לחיוב מכל סוג שהוא, מתבטל התנאי של נזק ממוני לצורך קבלת פיצויים. הקושי בהוכחת נזק ממוני הנגרם מהפרת חיוב חוזי (נדונו לעיל בפרק העוסק ב[[#סעדים ופיצויים|סעדים ופיצויים]]), עלול להתעצם כאשר מדובר בחיוב שאינו נובע מחוזה. בנוסף, חיובים כלליים הנובעים מכוח דין למשל, אינם משרתים בהכרח אינטרסים כלכליים ולכן הפרתם לא תגרום תמיד לנזק ממוני ממשי. המחוקק שקבע כי גם לחיובים אלה מגיעה הגנה, מעוניין לאפשר לבית המשפט להגן עליהם בדרך היעילה ביותר, והגבלתו במתן פיצויים רק אם יוכח נזק ממוני תצר דרך זו במקרים רבים.

החלת אחריות בגין העוולה עלולה לעמוד בסתירה לגישה הכלכלית הגורסת כי יש לאפשר ואף לעודד הפרות יעילות בעולם החוזים, המביאות להגדלת התועלת המצרפית. הפרה יעילה היא כזו המאפשרת לצד לחוזה להתקשר עם גורם חיצוני המציע לו ערך שיאפשר לו לשפות את הנפגע, ועדיין להרוויח יותר מאשר בחוזה המקורי. הגורם השלישי ייהנה מנכס אותו הוא מעריך יותר מאשר הצד מולו הופר החוזה, בעל הנכס יזכה ברווח גדול יותר מאשר בחוזה הראשוני והגורם מולו הופר החוזה יפוצה בהתאם. הטלת אחריות כוללת על גורמים חיצוניים, מאפשרת לנפגע לתבוע פיצוי נוסף שיפגע באיזון הנוצר לעיל וימנע מאותם גורמים מלהתערב ולייעל את העסקה. אולם, יש לאבחן מקרים בהם לא יתאפשר פיצויו המלא של צד מולו הופר החוזה. מקרים אלו עשויים להתאפיין בעלויות מצד הנפגע שקשה להעריכן, כגון עלויות לשם השגת מידע טרם כריתת חוזה, או עלויות ציפיות והסתמכות מצידו. הדין מערים בפני התובע דרישות רבות בהוכחת הנזק שנגרם לו. סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) מפרט את התהליך הנדרש מהתובע הכולל את איתור הנזק שנגרם לו, הוכחה כי הנזק נגרם כתוצאה מההפרה וכי המפר צפה או צריך היה לצפות שנזק זה עלול להיגרם. מסכת הייסורים של התובע איננה מסתיימת במילויים של דרישות אלו, אלא מוטל עליו גם לכמת את הנזק שנגרם לכדי סכום כסף מוחשי.

בפס"ד אניסימוב נ' מלון טירת בת-שבע, קבע הרוב כי נפגע שאיננו מוכיח את שעור הנזק שנגרם לו, לא יזכה לפיצויים. רק במקרים קשים במיוחד מוכן בית המשפט ללכת לקראת הנפגע ולהעריך בעצמו את ערכו של הנזק, לאחר שיונחו בפניו הנתונים הנדרשים לכך. דרישות רבות אלו מעידות על הקושי הרב הניצב בפני צד שנפגע מהפרה. לכן, אם הדין יאפשר הפרות "יעילות", יימנעו צדדים רבים מלהתקשר בחוזה "פגיע" שעלול להוביל אותם להתדיינות ארוכה ומתישה בבתי משפט. התדיינות שעלולה לצרוך משאבים רבים ולהסתיים ללא השגת הסעדים המצופים.

עוולת גרם הפרת חוזה אינה הכלי היחיד המצוי בדין הישראלי המגן מפני התערבותו של צד שלישי. סעיף 9 לחוק המקרקעין קובע כי כאשר בעל מקרקעין התחייב לבצע עסקה, וטרם השלמתה התחייב לבצע עסקה נוגדת באותו הנכס, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה. גם סעיף 12 לחוק המיטלטלין קובע עקרון דומה, כי כאשר אדם התחייב להעביר זכות או בעלות במיטלטלין לשני קונים שונים, זכותו של הראשון תגבר. סעיפים אלו מעידים כי המחוקק מעדיף ליצור מסגרת יציבה ובטוחה לאלו המחליטים להתקשר בקשר משפטי, על מנת לעודד צדדים לחוזה למקסם את האינטרסים הכלכליים שלהם מבלי לפחד שהצד השני יפר את התחייבותו כאשר תופיע בפניו הצעה מפתה יותר. פחד מפני התקשרות משפטית היה מצמצם את מספר העסקות המבוצעות ומקטין את מספר הנכסים המוצעים למכירה או השכרה. מכאן ששכרה של ההפרה היעילה ייצא בהפסדה.

*חוק המיטלטלין, התשל"א- 1971

*'''Lumley v. Gye''' (1853) 2 E. & B. 216