|
גורדון רכש לעצמו ידע [[תורה|תורני]], השכלה רחבה וידיעת שפות. בגיל צעיר התחתן עם בת דודו, פייגיל טרטקוב, ועבר להתגורר בעיירתה, אוֹבּוֹדוֹבְקַה.{{הערה|ב[[רוסית]]: Ободовка; ב[[אוקראינית]]: Ободівка. סביר כי מדובר בכפר הנמצא בנפת [[מאלין]] (Малин) שב[[ז'יטומיר (מחוז)|מחוז ז'יטומיר]] (ר' [[:uk:Ободівка (Малинський район)|ערך בוויקיפדיה האוקראינית]]); אך ייתכן כי מדובר בכפר שבנפת טרוסטיאנץ (Тростянець) ב[[ויניצה (מחוז)|מחוז]] [[ויניצה]] (ר' [[:uk:Ободівка (Малинський район)|ערך בוויקיפדיה האוקראינית]]).}} לזוג נולדו שבעה ילדים, מהם שרדו שניים. לאחר שנתיים באובודובקה קיבל משרה ב[[אחוזה]] [[משק חקלאי|חקלאית]] של [[הוראצי גינצבורג|הברון גינצבורג]], בכפר מוהילנה, שבה עבד לפנים אביו. גורדון עבד באחוזה כפקיד ואיש מנהלה במשך עשרים ושלוש שנה ([[1880]]–[[1903]], ובתוכן תקופות זמן שבהן לא עבד) – עד אשר פג תוקפו של חוזה החכירה. באותם ימים נהג גורדון לאסוף את בני הנוער באזור האחוזה להרצאות, שיחות, ערבי קריאה ואף ארגן בשבילם ערבים מוזיקליים, שעיקרם קירוב לבבות ליהדות ולציונות. הוא הקדיש מרץ רב להקמת בתי ספר עבריים באזור. כאשר התבגרה בתו יעל, ייסדה בתמיכתו בית ספר עברי לבנות.{{הערה|שם=צמרת|1=אהרון דוד גורדון, צבי צמרת, העלייה השנייה - אישים, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים 1997}}
===בארץ ישראל===
שנה מאוחר יותר, ב[[י"א באדר]] [[ה'תרס"ד]] ([[1904]]), הגיע א.ד.גורדון לארץ ישראל, בגיל 48. גורדון לא הסכים לקבל תפקיד פקידותי, ואף שהיה אינטלקטואל מבוגר וחלש פיזית, ולא עסק בעבודה גופנית מימיו, אחז במעדר ועמל במלאכת כפיים, תוך שהוא מקפיד על האסתטיקה של מלאכת העידור.{{הערה|1=[http://www.poeticmind.co.uk/peace-room/natan-hofshi-chofshi-balev-u-nefesh-%D7%A0%D7%AA%D7%9F-%D7%97%D7%A4%D7%A9%D7%99-%D7%91%D7%9C%D7%91-%D7%95%D7%A0%D7%A4%D7%A9-1965/ נתן חפשי, בלב ונפש, 1965, עמ' 32]}} גורדון היה לפועל חקלאי שכיר: בתחילה מצא עבודה במושב [[עין גנים]], ועשה בו חמש שנים; שלוש שנים נוספות התגורר ב[[ראשון לציון]] (שם נפטרה אשתו), ולאחר מכן השתקע ב[[הגליל|גליל]]. הוא עבד בארץ ישראל מספר שנים ואחר כך הצטרפו אליו אשתו, ובתו יעל. ברם, ארבעה חודשים לאחר עלייתן, חלתה אשתו ונפטרה. בנו, שעמו היו לו מחלוקות קשות על רקע תפיסתם הדתית המנוגדת, נותר באירופה.
בשנת [[1905]] השתתף גורדון בשיחות הראשונות, שנערכו בפתח תקווה, ובהן גובשו יסודות מפלגת [[הפועל הצעיר]]. אלא שגורדון נעדר מהישיבות בהן נקבעה תוכנית המפלגה ומאסיפת הייסוד שלה. יחסו של גורדון למוסדות פוליטיים היה אמביוולנטי, מצד אחד הכיר בחשיבותם ומצד שני סלד מה"עסקנות" הפוליטית. מאז ייסוד הפועל הצעיר ועד לפטירתו, היה גורדון למעשה המנהיג הרוחני של מפלגה זו. אף שהיה ציר ב[[הקונגרס הציוני|קונגרס הציוני]] ה-11, מיעט לעסוק בפעילות פוליטית ועיקר פועלו היה בשיח הרעיוני. משם הפעיל את השפעתו, ועזר לפועלים והחלוצים, שפנו אליו בעצות ובבקשות.{{הערה|שם=צמרת}}
בשנת [[1908]] היה גורדון בין השומרים העבריים בכרמי [[רחובות]]. באחד הימים, עת הלך מרחובות ליפו, התנפלו עליו שודדים ערבים, ירו בו ודקרו אותו. גורדון נפצע פצעים קשים והועבר לבית החולים ביפו, בו אושפז לשלושה שבועות. פגיעתו הקשה בידי [[ערביי ישראל|ערבים]] לא שינתה את עמדתו העקרונית לגבי היחס שיש לנקוט כלפיהם. הוא האמין כי זכותם המוסרית של היהודים על ארץ ישראל נקנית בכוח העבודה, הבנייה והייצור ולא תוכל להבנות בכוח הנשק. הוא שמר על עמדה מתונה בסוגיית היחס לערבים עד ימיו האחרונים. אולם לאחר [[מאורעות תל חי]] ולאחר [[רצח יוסף חיים ברנר וחבריו]], התבטא, ביוני [[1921]], כי ודאי שרצוי לנו יחסי שלום וידידות עם הערבים "אך זה לא הזמן וזו לא הדרך".{{הערה|שם=צמרת}}
בראשית [[1914]], זמן קצר לפני פרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]], עבר גורדון עם חברי קבוצת [[כפר אוריה]] לכנרת, ומשם עברו ב-[[1915]] ל[[דגניה א'|דגניה]]. בתקופת המלחמה סבלו רבים מתושבי הארץ מרעב ומחסור. השלטונות העות'מאנים חשדו ביהודים בתמיכה בבריטניה ובצרפת ובריגול למענן, והקשיחו את יחסם לאחר שנחשפה מחתרת [[ניל"י]]. עם התקדמות החזית מצד דרום ציוו השלטונות העות'מאניים על [[גירוש תל אביב|פינוי תושבי יפו ותל אביב]] מבתיהם.
בהקשר כלכלי קשה זה, גורדון מתח ביקורת על אנשי דגניה א' שהתנגדו לתרום מיבולם ל[[המשביר המרכזי|משביר]] בתקופת המלחמה.
גורדון עמל בעבודה קשה בגן הירק ובכרם ביום, ובכתיבה הגותית בלילה. הוא לא הסכים לקבל [[שכר סופרים]] על מאמריו ועל הוראתו, כיוון שסירב "לעשות את התורה קרדום לחפור בה". חברים רבים מ[[חוות כנרת]] ומקבוצת [[דגניה א'|דגניה]] נהגו להתייעץ אתו על ענייניהם האישיים, גדולים כקטנים. כמה מהמכתבים שכתב לחבריו באותה עת נהיו ברבות הימים ל[[נכס צאן ברזל]] בתרבות הציונית. כך למשל התכתבותו עם [[רחל המשוררת]], שהתלבטה אם לצאת ללימודי [[חקלאות]] ב[[צרפת]], ופנתה אליו במכתב לו צירפה את שירה [[s:הלך נפש|הלך נפש]]. במכתב התשובה ניסח גורדון את השיר [[s:לכי בשבילך|לכי בשבילך]] לרחל.{{הערה|שם=צמרת}}
גורדון היה איש מאמין ו[[דתי]] רוב ימיו, ורק בסוף ימיו פרק את עול המצוות המעשיות ונשאר נאמן רק לקיום [[מצוות לא תעשה]], במוצאו בעשייה וביצירה מתוך התכוונות חלופה למצוות שסר חינן בעיניו. החל משנת [[1908]] ועד מותו, פרסם גורדון מאמרים ביקורתיים רבים על סוגיות היישוב בעיתונות [[תנועת העבודה]]. באותן שנים כתב גורדון גם מאמרים [[פילוסופיה|פילוסופיים]], כגון מאמרו הנודע: 'האדם והטבע'. בשנת [[1915]] הצטרף לקבוצת [[דגניה א']], בה חי עד סוף ימיו.
א"ד גורדון נפטר בדגניה א' ב-22 בפברואר [[1922]], בגיל 66, מ[[סרטן הגרון|גידול סרטני]] שפשה בגרונו. נקבר בבית הקברות של דגניה א'.{{הערה|שם=צמרת}}
==לאחר מותו==
|
