ויקיפדיה

משה שרת – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
←‏שר החוץ של מדינת ישראל (1948–1953): השתתף בהלוויית ג'ורג' השישי
סקריפט החלפות (הייתה, כיסא, עות'מאני, לוויין), אחידות במיקום הערות שוליים, מתן שם לתמונה, ויקינתונים
שורה 1:
{{מנהיג
|שם=משה שרת
|תמונה=[[קובץ:Sharet22.jpg|250px|משה שרת]]
|כיתוב=
|שם בשפת המקור=-
שורה 66:
== ביוגרפיה ==
===1894–1918===
משה שרת נולד בסתיו 1894 בשם '''משה צ'רטוק'''{{הערה|שם=דוד לאזר|[[דוד לאזר]], [http://www.sharett.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=880900_sharett_new&act=show&dbid=bookfiles&dataid=2667 משה שרת – ואלה תולדות], באתר העמותה למורשת משה שרת; גם בתוך: '''שוחר שלום''', עמ' 17–26.}} ב[[חרסון]] שבדרום-מערב [[האימפריה הרוסית]] (כיום ב[[אוקראינה]]) ל[[יעקב שרתוק]], סופר ופובליציסט, ולפניה (ממה) לבית לב, מורה. ב-[[1906]] [[העלייה השנייה|עלתה]] [[משפחת שרתוק]] ל[[ארץ ישראל בתקופה העות'מניתמאנית|ארץ ישראל]] והתגוררה במשך שנתיים בכפר [[ערביי ארץ ישראל|הערבי]] [[עין סיניא]] שב[[שומרון]], שם חכרה אחוזה מידי [[אפנדי]] ערבי.{{הערה|שם=שוחר שלום, ציוני דרך}} ב-1908 עקרה המשפחה ל[[יפו]], התנסות שתרמה להכרת משה שרת את האוכלוסייה הערבית בישראל ולידיעת השפה ה[[ערבית]]. מאוחר יותר הייתה משפחתו ממקימי העיר העברית הראשונה - [[תל אביב]].
 
שרת היה בוגר המחזור הראשון של [[גימנסיה הרצליה]],{{הערה|{{הפועל הצעיר||מנחת זכרון לתלמידי המחזור הראשון של הגמנסיה העברית הראשונה בארץ ישראל|1913/08/18|02302}}}}, ולמד פרק זמן ב[[קונסרבטוריון רון שולמית|קונסרבטוריון שולמית]].
בגימנסיה למד טורקית, צרפתית, גרמנית וערבית.{{הערה|שם=שוחר שלום, ציוני דרך}}
בבית הספר פגש את [[צפורה שרת|צפורה מאירוב]], לה נישא בהמשך, וב[[אליהו גולומב]] וב[[דב הוז]]. לימים נשאו השניים את אחיותיו.{{הערה|[[זאב שיף]] ו[[איתן הבר]], "לקסיקון לביטחון ישראל", זמורה, ביתן, מודן הוצאה לאור (מהדורת "דבר") 1976, עמ' 525}}. לקראת סיום לימודיו הצטרף ל"הסתדרות המצומצמת של בוגרי הגמנסיה", תנועת נוער בראשות אליהו גולומב, שחבריה התחייבו להקדיש את עצמם לטובת הכלל. חברי ההסתדרות הציבו לעצמם מטרות לעסוק בתעמולה בקהילות בגולה לרעיון התחייה הלאומית, עבודת האדמה והגנה על הזכויות המדיניות של היישוב העברי.
 
ב-1913 סיים את לימודיו בגימנסיה בהצטיינות ונסע ללמוד בפקולטה ל[[משפטים]] של אוניברסיטת [[איסטנבול]], שם למדו באותה תקופה [[דוד בן-גוריון]] ו[[יצחק בן צבי]]. ב-1914 קטעה [[מלחמת העולם הראשונה]] את לימודיו והוא חזר לארץ ישראל. הוא לימד טורקית בבתי ספר בתל אביב והטיף לקבלת נתינות [[האימפריה העות'מאנית|עות'מאנית]] כדי למנוע גירוש יהודים אזרחי מדינות-אויב מארץ ישראל. ב-1916 התגייס ל[[צבא האימפריה העות'מאנית|צבא העות'מאני]] (יחד עם בוגרים רבים אחרים של גימנסיה הרצליה), ונשלח לקורס קצינים באיסטנבול. בסיום הקורס, הוצב ביחידת רגלים ושירת כמתורגמן ליד המפקד הגרמני שלה. היחידה לחמה ב[[מקדוניה]] ולאחר מכן בדרום [[עבר הירדן]]. לאחר שהתפרקה, הוצב שרת במפקדה ב[[חלב (עיר)|חלב]] שבסוריה, ושירת בה עד לסוף המלחמה.{{הערה|שם=שוחר שלום, ציוני דרך}} עם כיבוש העיר על ידי הבריטים, נחקר שרת על ידי קצין מודיעין בריטי, שהניח לו לחזור לארץ ישראל לאחר ששמע כי הוא ציוני. כעבור שמונה ימים הגיע שרת ל[[חיפה]].{{הערה|שם=דוד לאזר}}
שורה 102:
באוגוסט 1945 החליט יחד עם בן-גוריון ו[[משה סנה]], להקים את "[[תנועת המרי העברי]]", שאגדה את "[[ההגנה]]", [[אצ"ל]] ו[[לח"י]] למאבק אלים בשלטון הבריטי. במרץ 1946 הופיע כנציג היישוב היהודי בפני [[ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל]].{{הערה|שם=שוחר שלום, ציוני דרך}}
בעקבות [[השבת השחורה]] ב-29 ביוני 1946, נעצר ב[[מחנה המעצר בלטרון|מחנה לטרון]] יחד עם מנהיגי היישוב עד ה-5 בנובמבר,{{הערה|שם=שוחר שלום, ציוני דרך}} וקרא שם להפוגה במאבק.
ב-1947 ייצג את עמדת הנהגת היישוב לפני [[ועדת אונסקופ]], וניהל את המאבק בעצרת [[או"ם]] לאישור [[תוכנית החלוקה]], שהתקבלה לבסוף ב[[כ"ט בנובמבר]] 1947.{{הערה|{{ישראל היום|נעמה לנסקי|אבא היה כמו מנצח על תזמורת גדולה...|517441|24 נובמבר 2017}}}}.
 
ב-8 במאי 1948 הוא נפגש ב[[ניו יורק]] עם גנרל [[ג'ורג' מרשל]] שהיה [[מזכיר המדינה של ארצות הברית]]. מרשל יעץ לו לדחות את תאריך הכרזת המדינה ולקבל עד אז משטר נאמנות של ה[[או"ם]] היות שהכרזת המדינה תעורר התנגדות הערבים ותסכן את קיומם של היהודים בארץ ישראל. שרת השיב כי הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל הגיעה לשלב של הכרעה היסטורית וכי היא תיתן את הדין לפני ההיסטוריה אם לא תעשה את הצעד הנדרש ממנה ברגע זה.
שורה 111:
עם הקמת מדינת [[ישראל]] מונה שרת לשר החוץ הראשון שלהּ, ייסד את [[משרד החוץ]] והתווה את מדיניותו.
 
בזמן מלחמת העצמאות, נדרש שרת לנושא בריחת הערבים. ב-15 ביוני 1948 תיאר במכתב ל[[נחום גולדמן]] את בריחתם כאירוע הבולט ביותר בהיסטוריה של ארץ ישראל בעת החדשה, אפילו יותר מהקמת המדינה היהודית. ל[[הרוזן ברנדוט|רוזן ברנדוט]] אמר כי אין לדון בשאלת חזרתם לבתיהם, כל עוד נמשכת המלחמה.{{הערה|[[יואב גלבר]], '''קוממיות ונכבה''', עמ' 285; עמ' 547, הערה 15.}} בדיון בממשלה שהתקיים ב-16 ביוני 1948, אמר שרת: "אילו קם בתוכנו מישהו ואמר שצריך לקום יום אחד ולגרש את כל אלה – כי אז היתההייתה זו מחשבת טירוף. אך אם הדבר הזה אירע תוך זעזועי מלחמה, מלחמה שהעם הערבי הכריז עלינו, ומתוך מנוסה של הערבים עצמם – הרי זה אחד מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה". שרת קבע בדיון: "המדיניות שלנו שהם אינם חוזרים".{{הערה|יואב גלבר, '''קוממיות ונכבה''', עמ' 283–284.}}
כאשר עלתה שאלת הספקת מזון לכוחות המצריים המכותרים ב[[כיס פלוג'ה]], דרש שרת לאפשר את משלוחי המזון בהתאם להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם (בתקופה זו עמדה על הפרק קבלת מדינת ישראל לארגון), ובן-גוריון, שהתנגד לתביעתו, קיבל לבסוף את דעתו והתיר להעביר את האספקה.{{הערה|שם=לנדרס 183}}
 
שורה 123:
 
====היחסים עם גרמניה====
שרת ראה צורך ביחסים עם [[גרמניה המערבית]], מכיוון שהבין כי גרמניה חוזרת להיות גורם משמעותי בקהיליה הבינלאומית. הוא לא ראה תכלית בחרם על גרמניה, בזמן שלא היתההייתה אף מדינה במערב או בגוש הסובייטי, שותפה לכך. הוא חשש שעוינות ישראלית כלפי גרמניה תדחוף אותה ליחסים קרובים עם מדינות ערב. בשל בדידותה המדינית של ישראל ומצבה הכלכלי הקשה בתחילת שנות ה-50, סבר שרת שיש לקדם את [[יחסי גרמניה-ישראל|יחסי ישראל עם גרמניה]].{{הערה|בנימין נויברגר, ''תבונה מדינית ופרגמטיזם מוסרי'', 2007, בתוך: '''שוחר שלום''', עמ' 198.}}
שרת היה דמות מרכזית בעיצוב היחסים. עמדותיו היו פרגמטיות והוא טען בעד [[הסכם השילומים]]. הוא ניתב את המגעים הטעונים והקשים עם גרמניה, וגייס את כל כישוריו כמדינאי, דיפלומט ופוליטיקאי כדי להתמודד עם הפער הגדול בין הרתיעה בציבור הישראלי מכל דבר שקשור לגרמניה ולגרמנים לבין ההכרה של ראשי המדינה למצוא מקור מימון תקציבי למשק הישראלי, שהיה על סף קריסה, ולקליטת רבבות העולים שעלו אחרי הקמת המדינה. ב-7 בינואר 1952 היה שרת הראשון בין שרי הממשלה שהעלה את סוגיית המשא ומתן הישיר ב[[ועדת החוץ והביטחון|וועדת חוץ וביטחון]] של הכנסת ולאחר מכן ליווה את כל התהליך.
ב-5 בספטמבר 1952, במהלך המשא ומתן עם גרמניה על ההסכם, אמר שרת לחברי הוועדה המדינית של מפא"י: "עלינו לחנך את העם הזה, שזכה למדינה, להיות עם ממלכתי ולחדול להיות עם גלותי. עליו לדעת כי יש לו מדינה על פני כדור הארץ, ועל פני אותו כדור הארץ ישנה גם מדינה ששמה גרמניה. הוא לא יכול להימנע מזה, לא על ידי חיסול מדינתו ולא על ידי העברתה לפלנטה אחרת...הוא צריך להתרגל לכך".{{הערה|[[תום שגב]], '''[[המיליון השביעי: הישראלים והשואה]]''', ד, 3, עמ' 216; עמ' 510, הערה 26.}}.
ב-10 בספטמבר 1952 חתם ב[[לוקסמבורג]], כשר החוץ, יחד עם [[קנצלר גרמניה|קנצלר]] [[גרמניה המערבית]], [[קונרד אדנאואר]], על הסכם השילומים עם מדינת ישראל ועם [[ועידת התביעות]] החומריות היהודיות מגרמניה. להבדיל מסוגיות רבות בהן שרת ובן-גוריון הציגו עמדות לעומתיות, הרי שבמאבק על קבלת השילומים פעלו שרת ובן-גוריון בתיאום מלא. עמדתם העקרונית הייתה דומה: תפקידה של מדינה ריבונית לשקול שיקולי מדיניות רציונליים ולא מוסריים או רגשיים בלבד.
 
=== ראש ממשלת ישראל (1953–1955) ===
לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה ב-[[7 בדצמבר]] [[1953]], התמנה שרת, למרות רצונו של בן-גוריון שביכר את [[לוי אשכול]],{{הערה|יעקב ורנה שרת (עורכים), '''שוחר שלום''', עמ' 90, הערה 8.}} לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, ו[[ממשלת ישראל החמישית|ממשלתו]] קיבלה את אמון [[הכנסת]] ב-[[26 בינואר]] [[1954]].
בנוסף לתפקיד זה, המשיך שרת לשמש שר חוץ.
 
שורה 159:
 
שרת היה תומך נלהב בשמירת ערכי [[עברית|השפה העברית]], ונאומיו הרהוטים ידועים בשפתם העשירה. לזכותו עומדות מילים עבריות רבות שהצליח להכניס לשפה העברית.
לדברי שרת עצמו, חידש "כשלושים-ארבעים חידושי לשון", ובהם המילים: "[[פיחות]]", "[[לוייןלוויין]]", "ייצוג", "תוואי", "נוהל", "לבטח" ו"נזיל".{{הערה|[[רפאל בשן]], ''הג'נטלמן'', ראיון במעריב, 15.5.1964, בתוך: [[יעקב שרת|יעקב]] ו[[רנה שרת]] (עורכים), '''שוחר שלום''' – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 527.}}
בשנת [[1959]] זכה ב[[פרס סוקולוב]] על עבודתו העיתונאית במשך שנים רבות ועל ספרו "משוט באסיה".
ב[[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]] זכה באזרחות-כבוד של ירושלים ושל תל אביב.{{הערה|{{דבר||אזרחות־כבוד של העיר תל־אביב למשה שרת ולשושנה פרסיץ|1962/08/13|00600}}}}.
שרת כתב יומנים אישיים, שפורסמו אחרי פטירתו.
 
שורה 169:
באוגוסט 1964 הוענקה לו [[אזרחות כבוד]] של ירושלים.{{הערה|שם=בריצ'ר 359|[[מיכאל בריצ'ר]], ''על משה שרת ודוד בן-גוריון'', 1972, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), '''שוחר שלום''', עמ' 359–360.}}
 
היריבות בינו לבין בן-גוריון הגיעה לשיאה ב-12 בפברואר 1965, כאשר הובא על [[כיסא גלגלים]] אל ועידת מפא"י העשירית ויצא בהתקפה חריפה על בן-גוריון, במה שכונה "נאום כסאכיסא הגלגלים", בו מתח ביקורת קשה על בן-גוריון ותמך בראש הממשלה [[לוי אשכול]], שסירב לתביעת בן-גוריון להמשיך לעסוק בפרשת ה"עסק ביש".{{הערה|שם=שוחר שלום, ציוני דרך}}
 
ב-16 במרץ 1965 הוענק לו תואר [[דוקטור כבוד]] מטעם [[אוניברסיטת תל אביב]].{{הערה|יעקב ורנה שרת (עורכים), '''שוחר שלום''', עמ' 175, הערה.}}
 
[[קובץ:PikiWiki Israel 14497 Tomb of Moshe and Zipporah Sharett in Tel Aviv.JPG|שמאל|ממוזער|250px|קבר משה וצפורה שרת עם קורות חייהם בראשי פרקים]]
בקיץ 1965 נפטר שרת ממחלת ה[[סרטן (מחלה)|סרטן]] בירושלים,{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.sharett.org.il/info/biography.htm |כותרת=משה שרת - ביוגרפיה |תאריך_וידוא=1 במאי 2016 |הכותב=[[יעקב שרת]] |תאריך=10 בינואר 1999 |שפה= |ציטוט= |מידע נוסף=}}.}}, והותיר אחריו את אשתו צפורה,{{הערה|רעייתו, צפורה, הייתה בתו של ד"ר יהודה ופרידה (לבית מאירוביץ) מאירוב [http://toladot.blogspot.com/2009/02/blog-post_18.html על משפחת מאירוב].}}, לזוג נולדו שלשה ילדים: [[יעל מדיני|יעל]] יעקב וחיים.
משה שרת נקבר לבקשתו ב[[בית הקברות טרומפלדור]] שב[[תל אביב]], שם קבורים גם סבתו, אביו ואמו, ושתי אחיותיו. לימים נקברה לידו אשתו, צפורה.{{הערה|שם=שוחר שלום, ציוני דרך}} על פי צוואתו, לא נישאו הספדים בלוויה.{{הערה|לוי אשכול, ''דור של לית-ברירה'', 15.7.1965, בתוך: '''שוחר שלום''', עמ' 72.}} דוד בן-גוריון נעדר ממנה.{{הערה|שם=בריצ'ר 359}}
 
שורה 186:
* על [[שטר כסף|שטר]] של 20 ש"ח מסדרות א' וב' הופיעו דיוקנו ופרטים אחרים הקשורים לפעילותו. בשטרות מ[[שקל חדש#סדרה ג'|סדרה ג']] הוחלף דיוקנו של משה שרת בדיוקנה של [[רחל המשוררת]].
* על שמו בתי ספר ב[[תל אביב]], בחולון, בכפר סבא, בנתניה, ב[[קריית אונו]], ב[[בת ים]] וב[[נצרת עילית]]. "בית הספר הישראלי ב[[פריז]] ע"ש משה שרת" פעל בבירת צרפת במשך כ-40 שנה ונסגר בשנת 2005.
* על שמו "בית הפקיד" בירושלים שנמכר ב-[[1998]], ל[[המכללה למינהל|מכללה למינהל]].{{הערה| "בית הפקיד ע"ש משה שרת", תוכניות לימודים בבית הפקיד, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל, הסתדרות הפקידים - עובדי המינהל והשירותים, המחלקה להשכלה ולחינוך מקצועי, דפוס רונלד, ירושלים, תש"ל, 1969. (מתוך אתר הספרייה הלאומית, ערך: משה שרת)}}.
* ב[[יער המגינים]] יש אתר הנצחה למשה שרת המורכב מתשעה סלעים שעליהם חקוקות נקודות ציון בחייו.
* [[ארכיון מפלגת העבודה]] נקרא על שמו.
שורה 196:
לאחר מותו:
* '''יומן מדיני''' [השנים תרצ"ו–תש"ב, 5 כרכים] / (בעריכת אהוביה מלכין; עורך משנה: אמנון סלע), תל אביב: עם עובד, תשכ"ח-תשל"ט.
* '''יומן אישי''' [השנים 1953–1957, 8 כרכים],‫ תל אביב: [[ספרית מעריב]], 1978.
* '''נתראה ואולי לא: מכתבים מן הצבא העותמאני: 1916–1918''' / משה שרת (עורך: יעקב שרת),‫ תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 1998.
* '''מאסר עם נייר ועיפרון''' / תכתובת משה וצפורה שרת מן [[השבת השחורה]] 29 ביוני, עד נובמבר 1946 מחנה המעצר לטרון – ירושלים; [עורכים: [[רנה שרת|רנה]] ו[[יעקב שרת]]),‫ תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2000.
* '''ימי לונדון: מכתבי משה שרת מימי הלימודים''' [השנים 1921–1925, 3 כרכים] (מערכת: [[תמר גדרון]], יעקב שרת, רנה שרת), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2003–2008.
* '''משה שרת ראש הממשלה השני: מבחר תעודות מפרקי חייו (1965-1894)''' / ערכה וכתבה מבואות לואיז פישר, ירושלים: [[גנזך המדינה]] (הסדרה להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה), תשס"ז 2007. (לפרטים נוספים: [http://www.archives.gov.il/NR/exeres/2C04B489-457D-4C7D-8448-EFE6E2BEC3DB.htm אתר גנזך המדינה])
* '''מאבק מדיני: קובץ נאומים ומסמכים''' [2 כרכים] / משה שרת; איסוף, תחקיר והערות: שפרה קולת; עורך: יעקב שרת,‫ תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2009–2011.
* '''ירחים בעמק איילון''', 2011.
 
'''חוברות'''
* '''די אויפגאבן פון אונזער פאליטישער טעטיקייט: ארץ-ישראל אין דער ענגלישער עפנטלעכער מיינונג''' / מ' שערטאק,‫ ירושלים: הסוכנות היהודית בארץ-ישראל, תרצ"ה. (חוברת) {{יידיש}}
* '''תפקידי פעולתנו המדינית''' / מ’ שרתוק ; [[זליג ברודצקי|ז' ברודצקי]]: פעולתה המדינית של הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון,‫ ירושלים; לונדון: הנהלת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, תרצ"ה 1935. (הרצאות במושב הוועד הפועל הציוני בירושלים, אדר ב' – ניסן תרצ"ה.)
* '''על המצב הפוליטי''' / הרצאת מ’ שרתוק [שרת] בכינוס חברי הוועד הפועל הציוני בא"י שנתקיים בירושלים ביום ב תמוז תרצ"ו, [ירושלים : חמו"ל, תרצ"ו].
* '''ההסתדרות והמפלגה'''‫, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ד. (חוברת)
* '''ההעפלה - חיים, הטרור - מות''' / משה שרתוק,‫ תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ז. (חוברת)
* '''במאבק נגד תוכנית ברנדוט''' / מאת משה שרתוק [=שרת], תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ט. (נאום של משה שרתוק בוועדה המדינית של או"ם, 15 בנובמבר 1948.)
* '''ישראל קוראת לעצור תוקפונת ולהשבית חרב''' / מאת משה שרת, ירושלים: משרד ראש הממשלה - שרותי המודיעין, תש"י. (סדרת "בעיות המדינה", ז)
שורה 216:
* '''אין דינסט פון אונדזער שליחות''': ענטפער אין כנסת / משה שרת, ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א. (סדרת "מדינה פראבלעמען", 6) {{יידיש}}
* '''בשירות הייעוד''': מתשובת שר-החוץ על הוויכוח בכנסת), ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א (סדרת " בעיות המדינה", ג)
* '''רעפאראציעס פון דייטשלאנד''' / משה שרת,‫ ירושלים: שרותי המודיעין למדינת ישראל, תשי"ב. (סדרת "מדינה פראבלעמען", 7) {{יידיש}} (ראה אור במקביל בשפות נוספות)
* '''בשער האומות: 1946-1949''',‫ תל אביב: עם עובד, תשי"ח. (כינוס נאומיו שנשא בחזית-חוץ, ובמוסדות-פנים על ענייני-חוץ, תוך תקופת של שלוש שנים.)
* '''המדינה היהודית והעם היהודי''', תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל - המרכז - המחלקה להסברה, 1963.
* '''החנוך והעלייה''', תל אביב: [[הגמנסיה הרצליה]], תשכ"ד. (הרצאה שהושמעה בערב השני לערבי העיון של הגמנסיה "הרצליה", בימים כ"ג-כ"ה בתשרי תשכ"ד.)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/משה_שרת"