|
ההתנסות הראשונה שלו בכתיבה הייתה בגיל 16 כאשר פרסם מענה חריף למאמר של [[משה סנה]] באחד העיתונים המפלגתיים. לאחר שירותו הצבאי החל לכתוב בשבועון "[[העולם הזה]]". את השבועון עזב בטריקת דלת, שהניבה את הספר פרי עטו "הנדון: אורי אבנרי", ([[קבוצת יפעת#יפעת מכרזים|הוצאת יפעת]], 1968). ביקורת על פעילותו של [[אורי אבנרי]], הבעלים והעורך הראשי, אותו העריץ ותעב בעת ובעונה אחת.
את הקריירה שלו ב'ידיעות אחרונות' החל בשנת [[1969]], ככתבכ[[כתב שטח]] לא מוצלח במיוחד. הפריצה הגדולה שלו אירעה כאשר החליף את הכתב לענייני משפט שיצא לחופשה. אהרן בכר בחר להביא לעיתון סיפורים מבית המשפט, שהזכירו לכול את [[דיימון ראניון]] האמריקאי. התוצאה הניבה את המדור הפופולרי "מאזני צדק" ואת הז'ארגון העיתונאי החדש. "מאזני צדק" הביא סיפורים אנושיים, מצחיקים ונוגעים ללב על עבריינים קטנים, כייסים וגנבים, שעמדו מול כס המשפט וביקשו את רחמיו. "אבא שלי שיכור ואמא שלי זונה" טענו לקולת העונש, שימש מאז ועד היום מטבע לשונית אותה טבע אהרן בכר. בכר היה בעל טור פוליטי נוקב, 'יריות באוויר', שהופיע בעמודי האמצע של המוסף הפוליטי של יום שישי, שכונה גם "[[פתחלנד#שימוש מאוחר במונח|פתחלנד]]" בשל אופיים השמאלי והיוני של כותביו. הוא היה גם בעל מדור שבועי "פרופיל", שהשתרע על פני שני עמודים במוסף סוף השבוע '7 ימים' ועסק בנושאים חברתיים, שהיו קרובים לליבו של בכר. הוא תרם במהלך השבוע מאמרים בעמוד הפובליציסטי של '24 שעות', חלק של העמודים הפנימיים של העתון, ונהג לכתוב טור אישי משעשע במדור הספורט, 'יפו מדבר' שנועד בעיקר כדי לעודד ולתמוך בקבוצת הכדורגל של הבולגרים '[[מכבי יפו]]'.
הוא שימש שנים רבות עורך מדור 'ברחבי המדינה', עם [[אורי פורת]]. בין שני העורכים של 'ברחבי המדינה', אהרן בכר ואורי פורת, התהדקו היחסים לכדי חברות ארוכת שנים, שהייתה דוגמה מוצלחת לגשר שבנו בין שני קצוות פוליטיים מובהקים: אורי פורת ייצג את 'הימין הקיצוני' בעוד אהרן בכר תפס את המשבצת של 'השמאל הסהרורי'.
|
