קולמן הוקינס – הבדלי גרסאות

[[21 בנובמבר]] [[1904]] – [[19 במאי]] [[1969]]), ידוע גם בכינויים "הוק" ("Hawk") ו"בין" ("Bean"), היה [[סקסופוניסט]] טנור [[אמריקאי]], שהשפיע רבות על ה[[ג'אז]]. הוא היה [[מוזיקאי]] ה[[סווינג]] הראשון שעשה שימוש בכלי הנגינה{{הערה|1=Jazz: A History of America's Music / Geoffrey C. Ward ({{ISBN|0679765395}}) p. 142}}. יכולת ה[[אלתור (מוזיקה)|אלתור]] שלו שהתפתחה בנגינת ה[[סולו (מוזיקה)|סולו]] בתזמורות ה[[ביג בנד]] בהן השתתף היוותה השראה למבשר ה[[בי בופ]] [[לסטר יאנג]] ולנגנים כ[[צ'ארלי פארקרפרקר]] ו[[ג'ון קולטריין]] ואיפשרה לו לקחת חלק בהתפתחות זו ולהמשיך לנגן עד שנות השישים המאוחרות.

הוקינס ניגן עם רבים מןממוזיקאי המוזיקאיםהג'אז הגדולים ביותר בתקופתו, החל ב[[לואי ארמסטרונג]], [[בני קרטר]] ו[[ג'נגו ריינהארדט]], וכלה ב[[ת'לוניוס מונק]], [[מיילס דייוויס]] ו[[מקס רואץ']].

הוקינס נולד במדינת [[מיזורי]] ולמד ב[[קנזס]]. הוא ניגן מגיל צעיר [[פסנתר]], ו[[צ'לו]] ואל הסקסופון הגיע בגיל תשע. ב-[[1921]] הצטרף ללהקה בשם "Jazz Hounds" ונדד עמה בהופעות ברחבי ארצות הברית עד שהגיע עמה ל[[ניו יורק]], שם הצטרף ללהקתו של [[פלטשר הנדרסון]], עמו שהה עד [[1934]]. בתחילה קיבל תפקידי בס בסקסופון בס במסגרת [[חטיבת קצב]] (דבר יוצא דופן למדי) וניגן גם ב[[קלרינט]], אולם בהמשך ניגן בעיקר בסקסופון טנור. הנדרסון נתן להוקינס חופש אמנותי גדול ו[[דון רדמן]], [[מעבד מוזיקלי|המעבד]] בתזמורתו של הנדרסון, יצר עבורו תפקידי סולו מורכבים בהשפעתו של חבר אחר שהצטרף לתזמורת ב-[[1924]], לואי ארמסטרונג.

בשנת 1934 עזב הוקינס את תזמורתו של הנדרסון ונענה להזמנה להצטרף לתזמורתו של ג'ק היילון ב[[לונדון]]. הוא נדד ב[[אירופה]] עד [[1939]], רוב הזמן כסולן. בשנת [[1937]] הופיע עם בני קרטר וג'נגו ריינהארדט. עם חזרתו לארצות הברית הקליט עיבוד ל[[סטנדרט (ג'אז)|סטנדרט]] "גוף ונשמה" ([[Body and Soul]]). הקלטה זו הייתה לאבן דרך בהתפתחות הג'אז; הוקינס מתעלם כמעט לגמרי מ[[מלודיה|הקו המלודי]], למעט ארבע ה[[תיבה (מוזיקה)|תיבות]] הראשונות, וחוקר בסולו שלו את ה[[הרמוניה|מבנה ההרמוני]] של הקטע באופן שמסכם את תפקיד הסולן בסווינג ומבשר את תפקיד הסולן בבי-בופ{{הערה|1=Lyttleton, Humphrey (1998). The Best of Jazz. Robson Books. pp. 256–287. {{ISBN|1861051875}}.}}.

ב-[[1948]] הקליט יצירה חלוצית בשם [[פיקאסו]] לסקסופון-סולו. ב[[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות החמישים]] הופיע באירופה ובארצות הברית במסעי הופעות ופסטיבלים. ב[[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות השישים]] הופיע באופן קבוע במועדון ה[[וילג' ואנגארדונגארד]] בניו יורק. הוא המשיך לשתף פעולה, הן עם אמנים מובילים בבי בופ, (השתתף בהקלטת התקליט "ת'לוניוס מונק וג'ון קולטריין" ב-[[1960]] וב[[סוויטה]] " We Insist! - Freedom Now" של מקס רואץ') והן עם אמנים ותיקים כ[[דיוק אלינגטון]], [[בן ובסטר]], [[רוי אלדרידג']], [[אוסקר פיטרסון]], [[הרב אליס]] ו[[ריי בראון]].