פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 4 בתים, לפני 7 חודשים
מ
הוספת קישור להמאה ה-16
:"מלך המשיח... אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין. אומרים לו: היאך אנו נגאלין? ולא כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא משעבדנו בשבעים אומות?... ואומר להם: אחד מכם גולה לברבריה. ואחד מכם גולה לסמטריה. דומה כמו שגליתם כולכם."
 
בעקבות ההשקפה המוצגת בתלמוד בדבר [[שלוש השבועות]], האוסרות על כל ניסיון יהודי להתנגד לגלות ולדחוק את קיצה, התאפיין יחסם הטיפוסי של יהודים במשך מאות רבות של שנים בפסיביות לאומית כלפי ריחוקם הנוכחי מריבונות מדינית וטריטוריאלית. המודל הרעיוני הדומיננטי קשר את סיום הגלות עם בואו הפיזי של [[משיח]] ספציפי. משום כך בדרך כלל הופיעה חריגה מיחסם הטיפוסי של היהודים למצב הגלות רק בצמוד להופעתו של יהודי המציג עצמו כמשיח (למשל: [[דוד הראובני]], [[שבתי צבי]]). התחזקות הפצתה של ה[[קבלה]] ורעיונותיה, ובעיקר הופעת השלב הלוריאני בקבלה שלאחר [[גירוש ספרד]], ב[[צפת]] של [[המאה ה-16]], הציבה מודלים חדשים לאקטיביות רוחנית כנגד מצב הגלות, בשאיפה להשפעה ריאלית על המציאות ודחיקת קץ הגלות. היו מי שראו (למשל [[גרשם שלום]]) בתופעה זו את הגרעין ללידתה של התנערות יהודית אקטיבית ממצב הגלות, כפי שניכרה בעת החדשה בהתעוררותה של [[לאומיות]] יהודית פוליטית, ובלידתה של [[התנועה הציונית]].
 
בספר הכוזרי, כותב [[רבי יהודה הלוי]] כי קיום העם היהודי בארץ ישראל הוא מרכז קיומו, ובגלות עם ישראל הוא כעצמות יבשות, אך ישנה נחמה כי העצמות היבשות יקומו לתחייה כ[[חזון העצמות היבשות]] של הנביא [[יחזקאל]]. [[המהר"ל]] מגדיר במדויק את המציאות הגלותית: עם ישראל אינו בביתו, אינו מכונס יחד ואינו עצמאי משלטון זר.{{הערה|1=[[נצח ישראל]], פרק א'}}