צ'ינדיטים – הבדלי גרסאות

הצ'ינדיטים החלו את דרכם במרץ [[1942]] במסגרת [[הבריגדה ה-77 (הודו)|הבריגדה ההודית ה-77]] אשר כללה כ-3,000 איש. בפברואר [[1943]] יצאו בפיקודו של וינגייט ל[[מבצע בד ארוך]], אשר במהלכו חצו את הנהר [[צ'ינדווין]] ופשטו על [[מסילת ברזל|מסילות הברזל]] היפניות והסבו להן נזק. לאחר מכן חצו את הנהר [[אירוואדי]], אולם נאלצו לחזור חזרה ל[[הודו הבריטית]] בשל מחסור במזון. תוצאות המבצע שנויות במחלוקת, אולם עם חזרתם התפרסמו הצ'ינדיטים בכל רחבי העולם. בעקבות המבצע הזמין [[וינסטון צ'רצ'יל]] את וינגייט ל[[ועידת קוויבק (1943)|וועידת קוויבק]], במהלכה קיבלה טקטיקת החדירה העמוקה שלו אישור מהפיקוד העליון של [[בעלות הברית]] המערביות. לאחר הוועדה הוחלט להגדיל את הכוח הצ'ינדיטי לסדר גודל של [[דיוויזיה]]. במרץ [[1944]] יצאו הצ'ינדיטים לפשיטה שנייה מאחורי הקווים היפניים אשר נקראה [[מבצע יום חמישי]]. פשיטה זו הייתה גדולה ומורכבת בהרבה מקודמתה. הפעם הונחתו הצ'ינדיטים מהאוויר בעומק שטח האויב, והקימו בסיסי קבע מאחורי הקווים היפניים, מהם תקפו את נתיבי התנועה היפניים, שיבשו את ההכנות לפלישה יפנית להודו, וסייעו להתקדמות כוחותיו הסיניים-אמריקניים של [[ג'וזף סטילוול]] בצפון בורמה. במהלך המבצע, נהרג וינגייט בתאונת [[מטוס]], ו[[ולטר לנטיין]] מונה כמפקד הדיוויזיה החדש. עד סוף אוגוסט 1944 פונו כל הצ'ינדיטים מהודו, בעיקר עקב מצבם הבריאותי. בפברואר [[1945]] הוחלט על פירוק היחידה.

קיימת מחלוקת באשר לערכם הצבאי של הצ'ינדיטים. יש הרואים בהם סיפור הצלחה, וסוברים שהמבצעים שלהם שיבשו בצורה משמעותית את מאמץ המלחמה היפני בצפון בורמה,{{הערה|שם=רוברטס258|1=רוברטס, עמ' 258.}}{{הערה|שם=עקביה 228-99–228|עקביה, עמ' 228-229.}} בעוד אחרים סוברים שפעילותם הייתה למעשה כישלון, ולא הצדיקה את המשאבים הצבאיים שהושקעו בה, בהתחשב באחוז הנפגעים הגבוה שספגו, ובעובדה שהיפנים הצליחו לתקן תוך זמן קצר את הנזק שהם גרמו למסילות הברזל ולקווי האספקה שלהם.{{הערה|שם=הייסטינגס|[[מקס הייסטינגס]], '''נפתחו שערי הגיהנום''', [[הוצאת מודן]], [[2015]]. עמ' 475-476.}} עם זאת, אין מחלוקת על כך שלפעילות הצ'ינדיטים היה ערך פסיכולוגי ותעמולתי רב. הם העניקו תחושת גאווה וביטחון עצמי לחיילים הבריטיים וההודיים בבורמה, והוכיחו כי היפנים אינם עדיפים על כוחות חבר העמים הבריטי שלחמו מולם, וכי האחרונים מסוגלים לנוע וללחום בהצלחה ביפנים גם ב[[ג'ונגל]]ים של בורמה.

במהלך האימונים מתו שני חיילים מ[[דיזנטריה]], ובמקרה אחד כשבעים אחוזים מחיילי אחד מגדודי הצ'ינדיטים ביקשו להתאשפז. וינגייט התנגד לכך שחייליו יתאשפזו בבתי חולים, והסביר להם שבג'ונגל עליהם לרפא את עצמם. בתחילה נאלץ כל חייל שרצה להתאשפז לקבל את אישורו האישי של וינגייט, אולם בהמשך בוטלה הוראה זאת בהדרגה.{{הערה|עקביה, עמ' 209.}} כל חייל נשא על גופו כ-33 ק"ג שכללו: רובה [[לי אנפילד]], אקדח [[סטן]], תחמושת, רימונים, [[סכין]] [[מצ'טה]] או [[קוקרי]],{{ביאור|סכין מעוקלת שהייתה נפוצה בקרב חיילי הגורקה}} מנות מזון לשבעה ימים, יריעת בד וציוד נוסף. הבריגדה כללה 1,000 פרדות שנשאו אספקה וכן [[מרגמה|מרגמות]] ו[[מקלע]]ים, אם כי משאה של פרדה אחת היה לרוב קל יותר ממשאו של לוחם אחד.{{הערה|Brayley, p. 18.|שמאל=כן}} ב[[ינואר]] [[1943]] הועברה הבריגדה ל[[אסאם]], ומשם הצעיד וינגייט את אנשיו רגלית עד ל[[אימפהל]], מרחק של כ-210 ק"מ. הצעדה התנהלה בלילות, עם עצירות של שעה אחת למנוחה כל לילה.{{הערה|עקביה, 209-210.}}

הצ'ינדיטים נעו במהירות יחסית, תודות למסלול חטיבת עצים של הממשל הקולוניאלי הבריטי.{{הערה|שם=ובסטר 80|ובסטר, עמ' 80.}} בתוך כמה שבועות היא גמאה שני רכסי הרים שהפרידו כעת בינה לבין הודו. המפות שברשות הצ'ינדיטים התגלו כגרועות מאוד ולא מעודכנות. הצרה הייתה שפוריותה של קרקע באזור טרופי זה מידלדלת במהירות, ואחת לכמה שנים נאלצו החקלאים לשרוף את הכפר שלהם ולנדוד למקום אחר. כך קרה שלא פעם הגיעו הצ'ינדיטים לנקודה מסומנת במפה, ובמקום למצוא בה כפר מצאו הריסות עשנות.{{הערה|שם=ובסטר 80}} ב-[[6 במרץ]] החלה ההתקפה על מסילת הרכבת. הצ'ינדיטים פוצצו אותה בלמעלה מ-70 נקודות, והשביתו כליל את תנועת הרכבות באזור. הצ'ינדיטים אף הצליחו להדוף התקפות יפניות עליה, כשהם סופגים אבדות קלות בלבד. וינגייט היה יכול לסכם לעצמו שלמרות האבדות הרבות, המבצע הסתיים בהצלחה יחסית. מאוחר יותר היפנים גייסו את כל תושבי האזור לעבודת כפייה, והצליחו לתקן את הנזקים בתוך מספר שבועות בלבד.{{הערה|שם=עקביה 228-99–228}}

מבין כ-3,000 הצ'ינדיטים שחצו את הצ'ינדווין בפברואר, חזרו בסה"כ רק 2,182.{{הערה|אם כי עקביה (עמ' 220) נוקב במספר גבוה יותר 2,200}} 450 נהרגו, 120 בורמזים הורשו להישאר בג'ונגל, והשאר נפלו בשבי.{{הערה|שם=רוברטס 259|רוברטס, עמ' 259.}} מאלו האחרונים חזרו לאחר המלחמה רק בודדים.{{הערה|שם=עקביה 220|עקביה, עמ' 220.}} מבין הניצולים, 600 היו חלשים מכדי לחזור לשירות צבאי,{{הערה|שם=ביוור 500}} ומבין הנותרים בחר וינגייט בעצמו את אלו שימשיכו עמו, בעוד השאר שולבו ביחידות צבאיות רגילות.{{הערה| Brayley, p. 19.|שמאל=כן}} [[לוטננט גנרל]] [[ויליאם סלים]], מפקד [[הארמייה ה-14 (בריטניה)|הארמייה ה-14]] שאליה הייתה כפופה בריגדת הצ'ינדיטים, מאז ומתמיד לא חיבב את וינגייט,{{הערה|[[משה יגר]], '''אורד וינגייט, קורותיו והציונות''', הוצאת מוסד ביאליק, [[2013]]. עמ' 169. עקביה, עמ' 228.}} והגדיר את המבצע כולו ככישלון מוחלט. סלים טען כי רק 205 יפנים נהרגו במבצע, וכי היפנים התגברו על הנזק שנגרם לרכבות תוך ימים ספורים (מה שלא היה נכון, לקח ליפנים מספר שבועות). באופן כללי טען סלים שלצ'ינדיטים לא הייתה כל השפעה על ניהול המערכה בבורמה.{{הערה|סלים, עמ' 196-197.}} חלק מהחוקרים נוטים להסכים עם סלים,{{הערה|שם=הייסטינגס}} אולם נאלצים להודות שבמבצע זה נלמדו לקחים חשובים שיושמו היטב מאוחר יותר.{{הערה|שם=ביוור 500|ביוור, עמ' 500.}} כך או כך, אפילו סלים נאלץ להודות ש"תהיינה העובדות אשר תהיינה - לחיילים בבורמה נדמה היה כי זהו הגל הקטנטן הראשון המבשר את בוא הנחשול... ואנו ניצלנו במלואה את ערכה התעמולתי [של הפשיטה] בכל האמצעים שעמדו לרשותנו".{{הערה|סלים, עמ' 116.}}

וינגייט כתב דו"ח רשמי על המבצע, אשר היה שנוי במחלוקת מכיוון שגילה סלחנות כלפי הטעויות שנעשו על ידו במהלכו, ותקף בצורה בוטה קצינים אחרים. מאוחר יותר הוא נאלץ לצנזר את הדו"ח שלו, ולהסיר ממנו את כל דברי הביקורת שהטיח כלפי האמריקנים. הדו"ח הגיע לידיו של [[וינסטון צ'רצ'יל]] [[ראש ממשלת בריטניה]], אשר התלהב כל כך מהתיאורים שנכללו בו, עד שהציע למנות את וינגייט, בו ראה מפקד מוכשר וחדשן, כ"ראש הצבא הפועל נגד בורמה" (כלשונו).{{הערה|ובסטר, עמ' 89. עקביה, עמ' 231.}} הוא נאלץ לזנוח את הרעיון לאחר שהקצינים הבכירים במטכ"ל הבריטי הזדעזעו מההצעה לקדם קצין, שהתנסה בפיקוד על [[בריגדה]] בלבד, לתפקיד של מפקד [[קבוצת ארמיות]]. עם זאת, צ'רצ'יל הזמין את וינגייט ל[[לונדון]] לארוחת ערב. הוא התרשם מאוד מווינגייט, שהציע במהלך ארוחת הערב להפוך את הצ'ינדיטים לאמצעי התקיפה העיקרי של כוחות בעלות הברית בזירת בורמה, ולא להתייחס אליהם רק ככוח בעל תפקיד מישנימשני במערכה. צ'רצ'יל הציע לווינגייט ואשתו לורנה להצטרף אל המשלחת הבריטית ל[[ועידת קוויבק (1943)|ועידת קוויבק]]. בפגישה הקודמת של מנהיגי בעלות הברית, טענו ראשי המטות ה[[ארצות הברית|אמריקאים]] כי הבריטים אינם עושים מספיק במערכה הצבאית נגד היפנים, וצ'רצ'יל רצה להציג את וינגייט כדוגמה לקצין בריטי שנחל ניצחון על היפנים.{{הערה|שם=רוברטס 260|רוברטס, עמ' 260.}}

צ'רצ'יל הציג את וינגייט בפני ראשי המפקדה המשולבת של בעלות הברית, והאחרון שטח בפניהם תוכנית, על פיה יוחדרו לעומק העורף היפני בבורמה שמונה חטיבות צ'ינדיטים, שיכללו כ-8000 לוחמים, יפרשו בשטח בקבוצות קטנות ויתישו את היפנים ב[[לוחמת גרילה]], בעוד צבא בריטי-אמריקאי-סיני משולב בפיקודו של [[ג'וזף סטילוול]] יתקוף את הצבא היפני בצפון בורמה משלושה כיוונים שונים. למרבה ההפתעה, דווקא הקצינים הבכירים הבריטים תקפו בחריפות את תוכניתו של ווינגייט וביקרו אותה, בעוד האמריקנים התרשמו ממנה מאוד.{{הערה|ובסטר, '''שם''', עמ' 89.}} [[קלוד אוקינלק]], אשר החליף את ויוול בתפקיד מפקד פיקוד הודו, שלח תזכיר אל צ'רצ'יל ובו הצביע על ליקויים רבים בתוכניתו של וינגייט. אנשי המטה שלו טענו שהתוכנית תחייב הקצאת משאבים צבאיים וכוח האדם המובחר, שתהיה גדולה לאין ערוך מתרומתה למאמץ המלחמה נגד היפנים. עם זאת, צ'רצ'יל לא היה יכול לסגת מהסכמתו לתוכנית, כיוון שווינגייט היווה מעין "נקודת הסכמה" בין בעלות הברית, והדבר היה מעורר קרע בין הבריטים לאמריקאים.{{הערה|שם=עקביה 234|עקביה, עמ' 234.}}

ב-[[31 במרץ]] 1943,{{הערה|[http://www.ordersofbattle.com/Units/UnitHistory?UniX=6177 111 Indian Infantry Brigade]}} עוד במהלך מבצע בד ארוך, הקים ויוול, בלא ידיעתו של וינגייט, בריגדת צ'ינדיטים נוספת אשר נקראה "הבריגדה ההודית ה-111" ("הנמרים"), ומינה כמפקדה את בריגדיר [[ולטר לנטיין]]. ויוול התכוון להשתמש בשתי הבריגדות לסירוגין במהלך [[1944]], ותכנן שבריגדה אחת תנוח בעוד בריגדה שנייה תצא למשימות. עם זאת, לאחר ועידת קוויבק והחלפתו של ויוול ב[[קלוד אוקינלק]], היה ברור שווינגייט יצטרך כוח גדול יותר. וינגייט, שהועלה בינתיים לדרגת [[מייג'ור גנרל]], הציע לפרק את הדיוויזיה ה-70 אשר הועברה להודו מ[[המערכה בצפון אפריקה]], ולהקים על בסיס יחידותיה [[דיוויזיה]] של חדירה לטווח ארוך.{{הערה|Jackson, Ashley (2006). '''The British Empire and the Second World War''' (1st ed.). London: Bloomsbury Academic. p. 376|שמאל=כן}} אוקינלק התנגד לפירוק הדיוויזיה, בטענה שהוא זקוק לה לצורך הלחימה הסדירה בבורמה. הוא הציע להשתמש תחת זאת בדיוויזיה ה-81, שהגיעה ממערב אפריקה והייתה מורכבת ברובה ממתנדבים מ[[ניגריה]]. בעקבות תמיכת צ'רצ'יל בוינגייט, נאלץ אוקנליק לקבל את דרישותיו של האחרון, וב-[[24 בנובמבר]] פורקה הדיוויזיה ה-70 רשמית, אם כי בפירוקה הוחל עוד באוקטובר. סלים טוען בזכרונותיו כי פירוק הדיוויזיה היה טעות ונעשה נגד רצונו,{{הערה|סלים, עמ' 216-217.}} וחלק מהחוקרים המודרניים מקבלים את דעתו וסוברים שהיא יכלה להועיל יותר כדיוויזיה סדירה.{{הערה|Woodburn Kirby, Major-General S. (2004b) [1961]. Butler, Sir James, ed. The War Against Japan: The Decisive Battles. History of the Second World War, United Kingdom Military Series. III (reprint ed.). Uckfield: Imperial War Museum and Naval & Military Press. p. 442-445|שמאל=כן}}

הדיוויזיה החדשה שהועמדה תחת פיקודו של וינגייט, קיבלה את השם "הדיוויזיה ההודית השלישית". [[ג'ורג' סימס]], המפקד הקודם של הדיוויזיה ה-70 (שהיה ותיק מווינגייט ושווה לו בדרגה), מונה לסגנו של וינגייט ומילא את תפקידו בנאמנות.{{הערה|עקביה, עמ' 236.}} בהמשך תוגברה הדיוויזיה בבריגדה נוספת (ה-3), שהועברה אליה מהדיוויזיה ה-81. כך שכוחו של וינגייט כלל בסופו של דבר שש בריגדות (כוח שווה ערך לשתי דיוויזיות בתקן מלא), שתיים שהוקמו במיוחד לשם כך, שלוש מהדיוויזיה ה-70 ואחת מהדיוויזיה ה-81. וינגייט העדיף שהכוח שבפיקודו יכלול בעיקר חיילים בריטים, אם כי שרתו בו גם גורקים ואפריקאים. הוא סירב לצרף לכוחו חיילים [[הודים]], מפני שבאותו זמן דרש [[צבא הודו הבריטית]] שהם יקבלו מזון מיוחד, בהתאם לכללי ה[[בודהיזם]], ווינגייט ידע שבג'ונגל לא ניתן יהיה לעמוד בדרישה זו{{הערה|עקביה עמ' 237.}}

|הבריגדה ה-23{{ביאור|בפועל לא השתתפה במבצעי הדיוויזיה, ושימשה כיחידה למילואים או ניצול הצלחה}}

[[הנרי ארנולד]], מפקד [[חילות האוויר של צבא ארצות הברית]], נפגש עם וינגייט במהלך ועידת קוויבק, והן הוא והן [[נשיא ארצות הברית]] [[פרנקלין דלאנו רוזוולט]] (עמו הזדמן לווינגייט לשוחח בפרטיות) התרשמו מאוד מהצ'ינדיטים. ארנולד הבטיח להעניק לווינגייט סיוע אווירי צמוד. ארנולד הורה על פירוק "קבוצת המרדף ה-16" (16th Pursuit Group) והקים תחתיה את "כוח הקומנדו האווירי הראשון" (1st Air Commando Group). ארנולד החליט שעל הכוח יפקד [[פיליפ קוקרן]] ו[[ג'ון אליסון (טייס)|ג'ון אליסון]] ישמש כסגנו. בפועל הם פיקדו עליו במשותף.{{הערה|[https://web.archive.org/web/20131104221157/http://www2.afsoc.af.mil/news/story.asp?id=123098074 95-year-old Air Commando legend shares history with today's special operators]|שמאל=כן}} כוח זה היה מעין חיל אוויר פרטי של וינגייט,{{הערה|שם=עקביה 234}} אם כי רשמית הוא הוגדר ככוח "מסייע" לווינגייט ולא "כפוף" אליו. סיוע חשוב נוסף שהעניקו האמריקנים, היה אספקה של "[[מנת K|מנות K]]", שסיפקו יותר קלוריות מאשר מנות הקרב הבריטיות או ההודיות. כמו כן כוחו של וינגייט צויד ב-200 [[דאונים]] לצורך הנחתת כוחות בעומק שטח האויב וב[[תותח]]י שדה.

|תוכן =איך קרה הדבר שאנחנו היפנים, אשר בתחילה היינו חוגגי ניצחון, נאלצנו לבסוף לסבול את הגיהנום של הכישלון? מה קרה בבורמה? כאשר אנו מגיעים למסקנות, אל לנו לשכוח את לוטננט גנרל אורד וינגייט. הוא הציב עצמו במרכז הבימה, וניהל את כל החזיתות עם שרביט המנצחים שלו אשר נקרא בשם צ'ינדיטים. הוא הפחית את יכולת היפנים לאסור מלחמה בארבע החזיתות של בורמה, והשפיע בצורה מכרעת על המאזן. על ידי ביצוע תפקיד זה כשלעצמו, הוכיח עצמו כגנרל גדול.

סטילוול התלהב מהניצחון במוגאונג, והורה לקאלוורט לכבוש את כפר מסילת הברזל הופין, מדרום-מערב למוגאונג. משם, קיווה סטילוול, יוכלו הצ'ינדיטים לחדור אל עורף הדיוויזיה ה-18 ולפרק אותה. אולם, בקרב על מוגאונג ספגה הבריגדה של קאלוורט 255 הרוגים ו-52 פצועים, וגם אלו שרשמית היו כשירים לקרב, התמודדו כנגד פצעים קלים ומחלות. קאלוורט החליט שהגיע הזמן לחזור לתקופת התרעננות בהודו, והתעמת עם סטילוול באלחוט. סטילוול, כעונש על מרדנותו של קאלוורט, שינה את פקודותיו, והורה לצ'ינדיטים להצטרף למרחץ הדמים שנערך באזור מיצ'צ'ינה. קאלוורט הודה בגלוי שהוא מפחד לעשות זאת, ולפיכך הורה לאנשיו לכבות את מכשירי האלחוט ולנוע לכיוון צפון-מערב במטרה לחבור אל הכוח הסיני-אמריקאי של סטילוול.{{הערה|ובסטר, עמ' 188.}} המסע נמשך שבוע ימים, וכשהגיעו הצ'ינדיט והסינים המושאלים אל קמאינג, שם שכן חלק מהכוח, הורה סטילוול לקאלוורט לסור למפקדתו במיידי. קאלוורט נפגש עם סטילוול שתכנן לערוך לו [[משפט שדה]]. אולם כאשר הסביר קאלוורט לסטילוול את המצב שבו עמדו אנשיו, שינה סטילוול את טעמו והורה על פינוי של הצ'ינדיטים לתקופת התרעננות בהודו.{{הערה|לתיאור המפגש ראו: ובסטר, עמ' 189.}}

ב-[[16 באוקטובר]] [[1990]] הוקמה ב[[לונדון]] אנדרטה לזכר הצ'ינדיטים. הלוט מעל האנדרטה נחשף בידי [[פיליפ, דוכס אדינבורו]]. האנדרטה ממוקמת בצד הצפוני של [[רציף ויקטוריה]] בסמוך למטה [[משרד ההגנה (הממלכה המאוחדת)|משרד ההגנה הבריטי]]. חזית האנדרטה מוקדשת לצ'ינדיטים, ומובאת בה בית היתר הסיסמה: "{{ציטוטון|האמצעים הנועזים ביותר הם הבטוחים ביותר}}". מפורטות בה היחידות שלחמו תחת פיקודו של וינגייט, ללא הפרדה בין היחידות שהשתתפו במבצע בד ארוך ב-1943 לבין היחידות שהשתתפו במבצע יום חמישי ב-1944. נזכרים גם ארבעת הצ'ינדיטים שעוטרו ב[[צלב ויקטוריה]] (ראו בהמשך). הצד המערבי של האנדרטה הפונה על מטה משרד ההגנה, מוקדש כולו לווינגייט, ובו חצוב באבן פסל ראש שלו חובש את [[קסדת שעם|קסדת השעם]] המפורסמת שלו. נזכר גם שווינגייט היה בעל "{{ציטוטון|השפעה חשובה ביצירת [[צבא הגנה לישראל]] וייסודה של [[מדינת ישראל]]}}".{{הערה|עקביה, עמ' 271-272.}}{{הערה|[http://www.chindits.info/Memorial/Main.html Chindit Memorial, London]|שמאל=כן}}

* Allen, Louis, '''Burma: The Longest War, 1941-1945''', Phoenix, 2001. {{ISBN|9781842122600}}