משה זילברג – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הסרת קטלוג כפול בין קטגוריה:אישים במאה ה-20 וקטגוריות בנות שלה (תג) (דיון) |
|||
שורה 46:
* ההגדרה כי "[[חופש הדת]]" אין פירושו: החופש לעשות כל מה שהדת מתירה, אלא: החופש למלא את אשר הדת מצווה. כך אסר למעשה על [[ביגמיה]] (ריבוי נשים) אצל האוכלוסייה המוסלמית, בטיעון שכיוון שריבוי נשים ב[[אסלאם]] הוא רשות ולא חובה דתית, הרי שאין באיסור החוקי של ביגמיה פגיעה בחופש הדת. (בג"ץ 49/54, מלחם נאיף נגד השופט השרעי, עכו והמחוז, פ"ד ח, עמ' 910, שם, עמ' 913).
* "חובת השימוע וזכות הטיעון" - השופט זילברג הניח את אבני היסוד להלכה שעודנה עומדת שרירה, כי רשות מינהלית חייבת לאפשר לאדם אשר יפגע גופו, רכושו, מקצועו, מעמדו וכיוצא בזה להשמיע את טענותיו בטרם תבצע הרשות את החלטותיה (בג"ץ 3/58, ברמן נגד שר הפנים, פ"ד יב(2) 1493, 1508 (1958).
* חוזים אחידים: חוזים שבהם מספק השירות מכניס תנאים בלתי-סבירים הפוטרים אותו מכל אחריות אל מול הלקוח -אינם חוזים שנכרתים מתוך חופש אמיתי ולכן יראו את סעיפי הפטור הללו כבטלים (ע"א 461/62 צים נ' מזיאר, פ"ד יז 1319). פסק דין זה שימש בסיס לחקיקת [[חוק החוזים האחידים]] תשכ"ד-1964 (נוסח חדש: תשמ"ג-1982), חוק שבו ישראל הייתה חלוצת [[חקיקה]], ומדינות רבות הלכו בעקבותיה.
זילברג ייצג את דעת המיעוט בנושא "[[מיהו יהודי]]". לדבריו אין הרישום כיהודי עניין פרוצדורלי של פקיד רישום במשרד הפנים אלא עניין עקרוני ולכן מצריך חקירה יסודית ורצינית ולא הגשת מסמכים. בלשונו: {{ציטוטון|אין כאן שאלה קונקרטית פעוטה של רישום, אלא בירור נוקב עד התהום של מהות המושג.}}{{הערה|1=[[שלמה אבינר]],[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3336229,00.html#122216 מי יקבע מיהו יהודי?], באתר ynet}}
| |||