מטרד ליחיד – הבדלי גרסאות

לאור כך, מתעוררת השאלה בדבר נחיצותו של החוק למניעת מפגעים במקביל לסעיף 44 ל[[פקודת הנזיקין]]. פרופסור קרצ'מר מבחין בין השניים: ההבדל בין שתי הוראות חוק אלה נעוץ בנטל השכנוע הרובץ על כתפי התובע. תובע רגיל בגין מטרד ליחיד חייב לשכנע את בית המשפט שההפרעה הנגרמת לו היא בלתי סבירה. שאלת סבירות ההפרעה היא שאלה עובדתית התלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. לעומתו, התובע אשר מסתמך על החוק למניעת נפגעים, נשען על כללים שנקבעו בתקנות שהוצאו לפי חוק זה. כל שעליו לעשות, זה להראות שההפרעה אשר נגרמה לו, נובעת מעבירת הנתבע על אותם כללים. קביעת כללים אלו היא בגדר חובותיהם של השרים, כך קבע בית המשפט העליון בפרשות בעניין אופנהיימר נ' משרד הבריאות ופרניו נ' שר הבריאות. ניתן להבחין שתביעה תוך הישענות על החוק למניעת נפגעים מקלה על התובע את מלאכת הוכחת ההפרעה, בניגוד לתביעה הנשענת על עוולת המטרד ליחיד, אשר מהווה שאלה עובדתית בה צריך להכריע בית המשפט.

וינוגרד, במאמרו "מניעת מפגעים כיצד?", טוען שהחוק למניעת מפגעים מיותר כולו, לרבות הסעיף המשיק לעוולת המטרד ליחיד - סעיף 13.

לסיכום נקודה זו, נראה כי סעיף 13 לחוק למניעת מפגעים אינו מיותר. אם נותיר את עוולת המטרד ליחיד ככלי הבלעדי בידי התובע, עלולים אנו ליצור מצב, בו נפגע לא יצליח עובדתית להוכיח לבית המשפט את הנזק וכך יוותר ללא פיצוי או ציווי. במקרים כאלו, בא לעזרתו של הניזוק החוק למניעת מפגעים, שמהווה סוג של רשת ביטחון לניזוק, שיכול בהסתמך על הוראות חוק זה לקבל פיצויים, אם אכן הנתבע עבר על הכללים שקבע השר בתחום המדובר.