הזמן הצהוב – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 1:
[[קובץ:Hazman Hazahov.jpg|שמאל|ממוזער|250px|גיליון "[[כותרת ראשית (שבועון)|כותרת ראשית]]", 29 באפריל 1987]]
[[קובץ:Hazman hazahov book cover.jpg|שמאל|ממוזער|200px|כריכת הספר בהוצאת [[הספריה החדשה]]]]
'''הזמן הצהוב''' הוא שמו של [[מיזם]] תיעודי שערך ה[[סופר]] [[דויד גרוסמן]] ב[[יהודה ושומרון]] במהלך אביב [[1987]]. המיזם ראה אור בחוברת מיוחדת של ה[[שבועון]] "[[כותרת ראשית (שבועון)|כותרת ראשית]]" שיצאה לאור ב-[[29 באפריל]] 1987, ערב [[יום העצמאות]], לציון 20 שנה ל[[מלחמת ששת הימים]]. ביוני אותה שנה יצא בהוצאת [[הספריה החדשה]] הספר "הזמן הצהוב", שבו נוספו ל-14 הפרקים המקוריים עוד חמישה פרקים. החוברת והספר יצאו כחצי שנה לפני פרוץ [[האינתיפאדה הראשונה]], והפנו זרקור לסוגיות האלימות האצורה, הקנאות הדתית ותחושת האסון המתקרב, שמעטים בציבור הישראלי דאז היו מודעים להן. הסופר יצא בעיקר נגד ההדחקה של הקיום המקביל, ונגד האמונה שרווחה אז, כי החיכוך והסכסוך ייפתרו מאליהם ברבות הזמן, והתריע כי מתקרב היום בו לא יוכלו הישראלים להתעלם עוד מן הנעשה בשטחים.
 
הספר תורגם לשפות רבות: [[ערבית]] (1987), [[אנגלית]] (1988), [[ספרדית]] (1988), [[צרפתית]] (1988), [[גרמנית]] (1988), [[הולנדית]] (1988) ו[[טורקית]] (1992).
שורה 8:
בדברי המבוא נכתב שגרוסמן יצא למסע ב"ארץ רחוקה", שעל אף שהיא סמוכה ביותר, היא מודחקת ומרתיעה. גרוסמן, שהיה בן 13 בלבד כאשר שוחררה [[הגדה המערבית]], בילה שבועות מספר בשליחות "כותרת ראשית" מעבר ל"[[הקו הירוק|קו הירוק]]", נפגש ושוחח עם אנשים ברחוב, ולא עם [[פוליטיקאי]]ם, מנהיגים או אנשי [[צבא]].
 
גרוסמן תיעד, מבעד למבטו ולשפתו האישיים, פגישות בלתי אמצעיות שערך: ב[[מחנה פליטים פלסטינים|מחנה הפליטים]] [[דהיישה]], עם ילדי גן, ועם זקנים שעוד זוכרים את בתיהם ב[[הרי יהודה]]; עם מתנחלים ב[[כפר אדומים]], ב[[אלפי מנשה]] וב[[עופרה]], שם שהה ב[[שבת]] במחיצת חברי היישוב; עם איש-שטח לשעבר ב[[שב"כ]], שאותו ראיין על סדר יום סטנדרטי; ועם [[פועלים פלסטינים בישראל|פועלים פלסטינים]] שפגש בביקור ב[[גשר אלנבי]] וב[[תל אביב]]. בסדרת המאמרים חידש את המושג "מכבסת מילים", שבעיניו נועדה עבור "מדינה במבוכה המשכזבת לעצמה אוצר-מילים חדש", שבו אין הבעת דעה פלסטינית, אלא רק "הסתה"; אין חקלאים ערבים, אלא "כפריים"; אין בערי הגדה רחובות, אלא רק "סמטאות"; וערבים אינם נהרגים, אלא "מוצאים את מותם"{{הערה|1="[[כותרת ראשית (שבועון)|כותרת ראשית]], 29 באפריל 1987, עמוד 23, מסגרת}}.
 
מסקנותיו של גרוסמן קשות ועגומות. הוא מסכם: