הגניזה החרסונית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הסבת תג ref לתבנית:הערה (תג)
שורה 38:
#'''שמות וכינויים משונים''': בחלק גדול מהמכתבים מכונים הנמענים בשמות חיבה שהיו מקובלים ב[[ווהלין]], כגון "זלמינא" במכתב לר' שניאור זלמן מלאדי, אברהמיניא, בעריניא, ועוד. לדעת הילמן אף זה סוג של דקדקנות יתר, שנועדה לשכנע את סוחרי היודאיקה במקוריותם של הכתבים. בדומה לכך, ברבים ממכתבי בעל התניא שבגניזה, הוא חתום כ"שניאור זלמן בן רבקה" - צורה הנהוגה בעיקר ב[[קוויטל|פדיון נפש]], ולא במכתבים העוסקים בנושאים יומיומיים וכדומה.
#'''מקומות שגויים''': בחלק מהמכתבים נכתב שם עירו של הנמען, אך, לטענת הילמן, לא התגורר הנמען באותה עיר בתאריך כתיבת המכתב. כך גם במכתבים שנכתבו לפני שנת [[ה'תק"ל]] מצוינת העיר [[פולנאה]] כעירו של רבי [[יעקב יוסף כ"ץ]], אך הוא הגיע לגור בעיר זו רק בחורף ה'תק"ל.
#'''תאריכים בעייתיים''': בניגוד למכתבים עתיקים בני אותם דורות, שלא מצוין בהם בדרך כלל תאריך המכתב, מצטיינים מכתבי הגניזה בתאריכים מדויקים, בעיקר על ידי ציון היום בשבוע, [[פרשת השבוע]] של השבת הסמוכה, והשנה. לדעת הילמן אף זה חלק מדקדקנות היתר שאפיינה את ממציא המכתבים, תוך זהירות שלא לציין את תאריכי הימים בחודש, העלולים להתברר כימים שחלו בשבת. דא עקא, שאף תאריכי היום והפרשה מתבררים בחלק מהמקרים כבלתי אפשריים וכשגויים בעליל. כך למשל, מכתב שנכתב בשנת [[ה'תצ"א]] נשא את פרשת השבוע "[[פרשת מטות|מטות]]", אך באותה שנה היו הפרשיות מטות ו[[פרשת מסעי|מסעי]] מחוברות<ref>{{הערה|ואולם בשנת ה'תצ"א פרשות מטות-מסעי היו נפרדות!</ref>}}. בדומה לכך, אחד המכתבים נכתב בכ"ו בתמוז [[ה'תקי"ט]], אך תאריך זה חל אותה שנה בשבת...
#'''אנכרוניזם''': חלק מהמכתבים אינם אפשריים על פי תאריכם. זאת משום שכותב המכתב כבר נפטר באותו תאריך. כך למשל במכתבי רבי [[זוסיא מאניפולי]], רבי [[חיים חייקל מאמדורה]], בתו של האדמו"ר הזקן ועוד. בדומה לכך, בעל התניא חותם על חלק ממכתביו שבגניזה בכינוי "שניאור זלמן במוהר"ר ברוך ז"ל", אף שעל פי תאריכם הם קודמים לשנת פטירת אביו - [[ה'תק"ם]].
#'''מראם החיצוני של הפריטים''': הילמן מציין כי מראה האגרות היה בלוי ומיושן, ולא נראה כהעתק של מכתב קדום. כמו כן, בחלק מהאגרות הייתה רשומה הכתובת מצידן החיצוני, רישום שאין דרך לעשותו כשמעתיקים תוכן של אגרת רבנית. לדעת הילמן ניסה הזייפן לשוות לאגרות מראה אותנטי, כדי למנוע פקפוק במקוריותם וכדי להצליח למכור אותם לחסידים ולאספנים.