הנרייטה סאלד – הבדלי גרסאות

'''הנרִיֶיטה סאלְד''' (קרי: "סוֹלד"; בכתיב לועזי: '''Henrietta Szold'''; {{כ}} [[21 בדצמבר]] [[1860]], [[בולטימור]] -  [[13 בפברואר]] [[1945]], [[ירושלים]]) הייתה פעילת ציבור ומחנכת שהקדישה את חייה ופועלה לרעיון [[ציונות|הציוני]] ולעם היהודי. פעלה רבות בתחומים שונים ומגוונים כגון סיוע ל[[פליט]]ים ולפליטות יהודים ב[[ארצות הברית]], בשדות ה[[חינוך בישראל|חינוך]] וההוראה, ה[[עבודה סוציאלית בישראל|עבודה הסוציאלית]] והבריאות, בהקמת ארגון "[[ההסתדרות הציונית הדסה|הדסה]]" ובהובלת "[[עליית הנוער]]". ייסדה, מימנה וניהלה מוסדות וגופים שונים למען הילד והנוער בארץ ישראל. אחת הדמויות המרכזיות המזוהות עם פועלן הציבורי של [[פמיניזם בישראל|נשים]] במאה ה-20.

הנרייטה סאלד נולדה בח' בטבת תרכ"א, [[21 בדצמבר]] [[1860]], בעיר [[בולטימור]] שבמרילנד, ארצות הברית. היא בתם הבכורה של סופיה שאאר והרב בנימין סאלד שהוסמך לרב ב[[הונגריה]]. לאחר נישואי הוריה, הרב בנימין הוזמן לכהן כרב של יהודי בולטימור. כשנה לאחר הגעתם לארצות הברית נולדה ביתם הנרייטה. לזוג נולדו סה"כ שמונה בנות ושלוש מהן נפטרו בגיל צעיר. משפחתה היגרה לארצות הברית בטרם גל ה[[הגירה לארצות הברית|הגירה]] הגדול של יהודי מזרח אירופה לארצות הברית, דבר שאפשר להם להתמקם ולהתבסס בצורה נוחה יחסית.{{הערה|קראוס, אפרת. "האם הגדולה", '''סגולה''' מגזין ישראלי להיסטוריה, גיליון 31. ירושלים : הגן הטכנולוגי מלחה, תשע"ג, עמוד 26}}

הנרייטה הצעירה אהבה מאד את תחום ההיסטוריה ולמדה באופן עצמאי נושא זה מספרים רבים אשר תמיד נראו בסביבתה גם כאשר ישבה בגינה הקטנה מחוץ לביתה  לאחר סיום יום הלימודים בבית הספר היהודי בו למדה. בעידודה של אביה היא עברה ללמוד בתיכון מקומי כללי (לא רק יהודי ) בשם "[[Western Female High School]]", אותו היא סיימה בהצטיינות והייתה לנערה היהודייה היחידה והראשונה מבין חברי הקהילה שלה ללמוד במוסד שכזה. במשך שנות נעוריה במקביל ללימודיה לימדה הנרייטה בבית [[אולפנה|האולפנה]] הדתי אשר היה בתוך בית הכנסת של אביה, מקרא, עברית והיסטוריה יהודית.

לאחר סיום לימודיה בשנת [[1877 בארצות הברית|1877]], לאחר שלא התאפשר לנשים להתקבל למוסדות ל[[מוסד להשכלה גבוהה|השכלה גבוהה]], הפכה הנרייטה בהיותה רק בתבגיל שש -עשרה שנהבלבד למורה לשפות ומתמטיקה ב"[[בית ספר הפרטי לנשים של האחיות אדמס]]", שם לימדה במשך חמש עשרה שנים רצופות.{{הערה|Encyclopedia: Henrietta Szold - Jewish Women's Archive}}

בשנת  [[1881 בארצות הברית|1881]] החלה לחקור את מקורותיה של משפחתה ונחשפה ל[[קהילות יהודיות]] רבות באירופה ולקשייהם במהלך מסע של אביה בעיר הולדתו מסע שעבר דרך מרכז אירופה אליו התלוותה. "[[הסופות בנגב]]" היה הכינוי בעיתונות העברית ברוסיה, ל[[פוגרום|פוגרומים]] שנערכו החל מחודש אפריל 1881 ועד מאי 1882 ביהודי דרום מערב האימפריה הרוסית (בעיקר בחבלי הארץ של אוקראינה של ימינו).

לאחר שעות העבודה שלה כמורה בבית ספר, ייסדה הנרייטה בעליית הגג של ביתם, בית ספר למהגרים שנקרא "[[אגודת משכילים יהודיים]]" בו היא לימדה אותם אנגלית ועזרה להם להתערות בחברה האמריקאית והיהודית באותה התקופה ולהכיר את החיים ביבשת החדשה תוך תחושת גאווה שלה במדינתה אשר מאפשרת לקלוט כל אחד הבא אל חופיה ולקבל את הזדמנות לפתוח בחיים חדשים. במכתב אותו כתבה באותה התקופה לאחותה תיארה: "בסעודתי כבשנתי אני נתונה כולי למהגרים. 'העניין הרוסי' בולע את מחשבותיי".{{הערה|ברכה חבס, "הנרייטה סאלד – חייה ואישיותה", תל אביב : מסדה 1960, עמוד 21}}

סאלד נהגה לכתוב באופן קבוע לעיתון 'ג'ואיש מסנג'ר' (השליח היהודי) תחת [[שם עט|שם העט]] שולמית. במכתביה לעיתון שנקראו "[[איגרת מבולטימור]]", היא כתבה על בעיות היהודים באמריקה כפי שלמדה מהחיים בקהילתה ומהמהגרים אשר פגשה. היא תיארה את קשיי הפרנסה, את הוויתור על שמירת השבת ומצוות אחרות כדי להתקיים ואת ניצני ה[[התבוללות]]. היא קראה ליהודי אמריקה הוותיקים למצוא פתרון להתבוללות, להחיות את השפה ה[[עברית]] והטיפה לכך שהיהודים יאחזו בקרקע משלהם.{{הערה|זיו ענבר, אסתר. "לעולם תהיה עצמך : סיפורה של הנרייטה סאלד". ירושלים , יד יצחק בן-צבי תשנו 1996 עמוד 39}}

:"הוא חסר לי מאד באדינבורג. אני עדיין שבורה ורצוצה. אין לי אדם שאוכל לדבר עמו כמו שדיברתי אתו- וכך המצב גם אצלו ביחס אלי – בזאת אאמין עד סוף ימי. מדוע איפוא עשה מה שעשה? כל הזמן זה מהדהד באוזני: את תתגברי על זה" – כאילו רצה להוסיף "ותזדרזי, כי לא נוח לי במצב הזה". אצלי זה גרוע יותר, אני הרוסה ואומללה."{{הערה|לוין, אלכסנדרה לי. "הנריטה סולד ועליית הנוער : על-פי מכתבי משפחה", תרצ"ד-תש"ד /; מאנגלית - משה בן-חיים, ירושלים : ר. מס תשמ"ז 1987 עמוד 12}}

אמה שכנעה אותה לצאת לחופשה באירופה לביקור קרוביה על מנת להקל על כאבה ובטרם נסעו, בשנת 1909, קיבלה פרס כספי גדול מ[[האגודה היהודית להוצאה לאור]], על עבודתה המסורה. סאלד החליטה לנצל את הכסף הנוסף לביקור ב[[ארץ ישראל]].{{הערה|ברכה חבס, "הנרייטה סאלד – חייה ואישיותה", תל אביב : מסדה 1960, עמוד 31}}

בשנהבאותה זו, 1909שנה הגיעה עם אמה לארץ ישראל. אלה היו ימי העלייה השנייה. הן התרשמו רבות מהמושבות החדשות, מהחלוצים ומנופי התנ"ך והיישוב הישן. הן גם נחשפו לעוני, לדלות ולחולי הרב ששרר באותה התקופה בארץ ישראל ובעיקר למחלת ה[[גרענת]] אשר הייתה נפוצה בשל תנאי ההיגיינה הירודים.

:"הנה מה שעל הקבוצה שלך לעשות, עליכן לעסוק בעבודה מעשית בארץ ישראל"{{הערה|Joan Dash, Summoned to Jerusalem, the life of Henrietta Szold, London, 1979, p .עמוד 89}}

:"אני חשה כאילו אני קוראת את סיפור המעשה בספר על קורות חייו של אדם אחר, לא שלי."{{הערה|זיו ענבר, אסתר. "לעולם תהיה עצמך: סיפורה של הנרייטה סאלד". ירושלים , יד יצחק בן-צבי, תשנותשנ"ו, 1996, עמוד 121}}

היא יצרה קשרים טובים עם שכניה הערבים ומאוחר יותר הצטרפה לקבוצת '"[[ברית שלום]]'", שחיפשה דרכים חדשות ושונות לפתרון הבעיה היהודית-ערבית תוך הדברות. גם אחרי מאורעות הדמים בין היהודים לערבים שהיו בשנת 1921 נשארה עם חברתה סופי ברגר בביתן בלב שכונה ערבית בירושלים.{{הערה|זיו ענבר, אסתר. "לעולם תהיה עצמך : סיפורה של הנרייטה סאלד". ירושלים , יד יצחק בן-צבי, תשנותשנ"ו, 1996, עמוד 135}}

בעקבות מאורעות 1929 כאשר שהתה בציריך, כנציגת היישוב בהנהלה הציונית בקונגרס הציוני ה-16, ביקשה לחזור ארצה, אך [[חיים ויצמן]] (שלימים יכהן כנשיא המדינה הראשון) חשב שתועיל יותר לעניין הציוני, אם תמלא תפקידי הסברה באמריקה.{{הערה|זיו ענבר, אסתר. "לעולם תהיה עצמך : סיפורה של הנרייטה סאלד". ירושלים ,יד יצחק בן-צבי, תשנותשנ"ו, 1996, עמוד 153}} כשחזרה לאחר כחודשיים בניו יורק ביתה כבר לא עמד לרשותה והיא עברה להתגורר במלון "עדן", אשר צופה על העיר העתיקה, בדירת חדר.

בשנת 1930 חגגה את יום הולדתה ה-70 עם חברותיה ומכריה משכבר הימים בארצות הברית. ביוזמתו של ד"ר [[סטיבן שמואל וייז]] העניק לה המוסד בראשו עמד תואר דוקטור לשם כבוד ובכך הייתה האישה הראשונה לקבל תואר זה מהמוסד.{{הערה|[https://books.google.co.il/books?id=oIro7MtiFuYC&pg=PA245 Encyclopedia of Women's History in America], page 245}} בדברי ברכתו אמר וייז{{הערה|לוין, אלכסנדרה לי. "הנריטה סולד ועליית הנוער : על-פי מכתבי משפחה", תרצ"ד-תש"ד /; מאנגלית - משה בן-חיים, ירושלים : ר. מס תשמ"ז, 1987, עמוד 14}}:

בשנת 1932 בגרמניה, פוטרו 12 נערים יהודים מעבודתם בשל היותם יהודים. הנערים פנו אל [[רחה פריאר]], מורה וחוקרת פולקלור, שתסייע להם במציאת עבודה. בעקבות פניה זו, והקשיים המצטברים של נוער יהודי בגרמניה כתוצאה מהאנטישמיות העולה וגואה, העלתה רחה פרייאר את ההצעה להעלות נוער יהודי מגרמניה לארץ ישראל וליישבם במשקים, שם הם ימשיכו את לימודיהם, יעבדו את האדמה ויסייעו בגאולת הארץ. לשם כך, היא פנתה אל גורמים מרכזיים שונים, כגון: הסתדרות העובדים בארץ ישראל, ההסתדרות הציונית בגרמניה, ויצו, עזרא ואחרים, אך לא זכתה למענה. היא גם כתבה מכתב בנושא ישירות להנרייטה סאלד.{{הערה|ורד גנור-שביט, רחה פריאר : מפעלה של אישה לבדה, תיגר : מרד חופש ויצירה, 1990, מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית}}

לאחר התלבטויות רבות שכללו בעיקר את השיקולים המעשיים להתכנותו של רעיון זה, מקורות המימון הנדרשים לפרויקט שכזה, מציאת ויצירת מקומות העבודה אשר ידרשו לעולים והחינוך הנכון לנערים ונערות אשר מופרדים מהוריהם – לקחה על עצמה את המשימה להוביל את "עליית הנוער". קדם להחלטתה הסופית מסע של חודש ימים באירופה ומפגש עם בני הנוער עצמם בגרמניה וראשי הקהילה, עם רחה פראייר, עם התנועות הציוניות וגם עם ההורים המודאגים.{{הערה|שם=קראוס|קראוס, אפרת. "האם הגדולה", סגולה 31, מגזין ישראלי להיסטוריה. ירושלים : הגן הטכנולוגי מלחה, תשע"ג, עמודעמודים 34-36}}

:{{ציטוט|לעולם תהיה עצמך. מובטחני שתרופה זאת תשפיע עליך לטובה. אין אני יכולה להניח, שהחברה לא תעמוד לימינך, אבל אפילו אם לא, מובטחני שאם תחיה במשך שבועות אחדים כדרך שיעצתי לך, היחס שבינך ובין החברה יהיה כשורה. אני מבקשת ממך, נסה ללכת בדרך זו: הווה חי את חייך מיום ליום והווה רואה מה יביא לך כל יום. הייתי רוצה לקבל ממך שורות אחדות ולשמוע ממך שאתה סבור, לפחות, שכדאי לנסות את הרצפט (המתכון) שלי. בברכות לבביות הנרייטה סאלד{{הערה|זיו ענבר, אסתר. "לעולם תהיה עצמך: סיפורה של הנרייטה סאלד". ירושלים, יד יצחק בן-צבי, תשנ"ו, 1996, עמוד 165}}}}