הסנאט של ארצות הברית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה תגיות: עריכה חזותית עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 15:
| ראש הקואליציה = [[מיץ' מקונל]] ([[המפלגה הרפובליקנית|R]]){{ש}}{{כ}}<small>החל מ-3 בינואר 2015</small>
| מספר מושבים = 100
| איור מושבים = [[
| מפלגות = '''הרוב (53):'''
:* {{מקרא2|#900000|[[המפלגה הרפובליקנית|רפובליקנים]] (53)}}
שורה 34:
|
|}
'''הסנאט של ארצות הברית''' (ב[[אנגלית]]: '''United States Senate''') הוא ה[[בית עליון|בית העליון]] של [[הקונגרס של ארצות הברית]] – ה[[פרלמנט]] ([[רשות מחוקקת|הרשות המחוקקת]]) של [[ארצות הברית]] - אשר מורכב מהסנאט ומ[[בית הנבחרים של ארצות הברית|בית הנבחרים]] (ה[[בית תחתון|בית התחתון]]).
בסנאט מכהנים שני סנאטורים מכל אחת מ[[מדינות ארצות הברית]] והוא ממוקם באגף הצפוני של בניין [[הקפיטול]] ב[[וושינגטון די. סי.|וושינגטון הבירה]]. מקור שמו הוא ב[[הסנאט הרומי|סנאט הרומי]].
שורה 42:
* כל חוק חייב להיות מאושר על ידי הסנאט ו[[בית הנבחרים של ארצות הברית|בית הנבחרים]].
* חוקים המטילים [[מס]]ים דורשים את אישור הסנאט כשאר החוקים אך הסנאט אינו רשאי להציע אותם, סמכות זו נתונה בלעדית בידי בית הנבחרים. בנוסף, הנוהג הוא שהסנאט אינו מוסמך ליזום חקיקה העוסקת בהקצאת כספים.
* ה[[נשיא ארצות הברית|נשיא]] תלוי ב"עצתו והסכמתו" (advice and consent) של הסנאט בבואו לאייש תפקידים בכירים בממשל [[פדרליזם|הפדרלי]] – חברי [[הקבינט של ארצות הברית]], [[שופט]]ים פדרליים, [[שגריר]]ים וראשי הסוכנויות הפדרליות כולם טעונים את אישור הסנאט. עם זאת, רשאי הנשיא לאייש את התפקידים זמנית בלא אישור הסנאט כאשר זה האחרון נמצא בפגרה. מינויים אלה תקפים באופן זמני עד שיאושרו או יידחו על ידי הסנאט לכשיתכנס.
* אמנות בינלאומיות טעונות את אישור הסנאט ב[[רוב מיוחס]] של שני שלישים. עם זאת, לא כל הסכם בינלאומי דורש אישור והקונגרס חוקק חוקים המאפשרים לנשיא לחתום על הסכמים בלא כל אישור או להביאם לאישור בתי הקונגרס ברוב רגיל בלבד.
* במקרה שבית הנבחרים מצא לנכון לפתוח בהליך של הדחה (impeachment) כנגד מי שנושא משרה פדרלית בגין "בגידה, שוחד או פשעים חמורים אחרים", תפקידו של הסנאט לשפוט את אותו אדם. אם המודח הוא הנשיא, ישב בראש המשפט נשיא [[בית המשפט העליון של ארצות הברית]]. הרשעה במשפט דורשת רוב מיוחס של שני שלישים והתוצאה שלה היא הדחה מיידית מן המשרה הציבורית. הסנאט רשאי גם לפסול את המודח מלהתמנות בעתיד לתפקיד בממשל אך אינו יכול להטיל עונשים מלבד אלו. מי שהודח עשוי לעמוד למשפט רגיל על עבירות פליליות שביצע, ללא קשר למשפטו בסנאט.
* במקרה שאף מועמד לתפקיד [[סגן נשיא ארצות הברית]] אינו מצליח להשיג רוב ב[[חבר האלקטורים]] קובע [[התיקון ה-12 לחוקת ארצות הברית|התיקון ה-12 לחוקה]] כי הסנאט יבחר את סגן הנשיא מבין שני המועמדים שצברו את מירב הקולות. הסמכות המקבילה לבחירת הנשיא נתונה בידי בית הנבחרים. עד כה נקרא הסנאט לעשות שימוש בסמכות זו פעם אחת בלבד, ב-[[1837]].
==הבחירות לסנאט==
לכל [[מדינות ארצות הברית|מדינה]] יש זכות לשלוח לסנאט שני נציגים, כך שבסנאט מאה סנאטורים. הייצוג השווה של מדינות בסנאט הוא אחד הסעיפים הבודדים בחוקה שלא ניתנים לשינוי על ידי תיקון של החוקה בהסכמת שני שלישים מהמדינות, אלא נדרשת הסכמת כל המדינות המעורבות.
כהונתו של סנאטור נמשכת שש שנים, אך בחירות לסנאט נערכות אחת לשנתיים (ב[[יום הבחירות בארצות הברית|יום שלישי שאחרי יום שני הראשון]] של [[נובמבר]]). הסנאטורים מאורגנים במסגרת שלוש קבוצות (Classes), באופן שכל שנתיים מועמדים לבחירה חברי אחת מהן, כשליש מחברי הבית. שני המושבים של אותה מדינה בסנאט לעולם אינם עומדים לבחירה באותה שנה (למעט בחירות מיוחדות). הסנאטור בעל הוותק הגדול יותר ממדינה מסוימת ידוע בתור "הסנאטור הבכיר" מאותה המדינה והשני בתור "הסנאטור הזוטר".
הסנאטורים נבחרים על ידי אזרחי המדינה שלהם. בעבר הייתה הזכות לבחור סנאטורים בידי בתי המחוקקים של המדינות אך [[התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית|התיקון השבעה עשר לחוקה]] העביר אותה לתושביהן. נגע השחיתות שדבק בבתי המחוקקים של המדינות היה המניע מאחורי התיקון אך כתוצאה ממנו נלקח מהמדינות כגופים ריבוניים הייצוג היחיד שהיה להן בקונגרס, ייצוג שעמד לעיני האבות המייסדים של [[ארצות הברית]] כשכוננו את הסנאט. כמעט בכל המדינות נערך סיבוב בחירות אחד לתפקיד ומנצח זה שזכה במירב הקולות (לאו דווקא רוב מוחלט). בכמה מדינות נערכים שני סיבובי בחירות, במקרה שלא היה מועמד שזכה ברוב מוחלט בסיבוב הראשון.
שורה 61:
החוקה קובעת כי [[סגן נשיא ארצות הברית]] הוא נשיא הסנאט, ומעבר למשמעות הטקסית היא נותנת בידו את הזכות להצביע במקרה של תיקו. בתקופת [[ביל קלינטון|ממשל קלינטון]] הגיעו מספר הצבעות לכדי תיקו וסגן הנשיא [[אל גור]] הכריע אותן. לרוב, סגן הנשיא אינו משתתף בישיבות הסנאט. בנוסף בוחר הסנאט את "הנשיא הזמני", שהוא סנאטור שאמור לשבת בראש הישיבות בהיעדר סגן הנשיא. "הנשיא הזמני" רשאי להאציל סמכותו זו לסנאטורים נוספים, שיישבו ראש בישיבות, בתנאי שסגן הנשיא נעדר מהן.
המפלגה בעלת המספר הגדול ביותר של מושבים בסנאט היא "מפלגת הרוב" בסנאט. בהתאם לכך ממנות המפלגות את הסנאטור שיכהן כמנהיג הרוב או המיעוט ולצדו את ה"[[מצליף]]" על מנת שיכוונו את מדיניות המפלגה בבית. למנהיג הרוב השפעה רבה כיוון שהוא קובע את סדר היום של הסנאט.
במקרה של שוויון מפלגתו של סגן הנשיא היא מפלגת הרוב, אם כי במקרה כזה אין לה את כל היתרונות והסמכויות שיש למפלגת רוב באופן רגיל.
לעיתים יש בסנאט חברים עצמאיים, והם יכולים להצטרף לגוש של אחת המפלגות לשם קביעת הרוב, בלי להיות חברים בה, ובתמורה לקחת חלק בחלוקת התפקידים של המפלגה בסנאט.
הסנאט עושה שימוש נרחב בשש עשרה [[ועדה|הוועדות]] הרגילות שלו כמו גם בוועדות מיוחדות. כאשר המפלגות הגדולות מחלקות ביניהן את המושבים בוועדות. חשיבותן של הוועדות ביכולתן להעביר או לעכב יוזמות חקיקה ומינויים הנופלים בתחום השיפוט שלהן. מועמד לתפקיד שופט בית המשפט העליון, למשל, יצטרך לעבור קודם את ועדת המשפט ורק אחר כך לבוא לפני מליאת הסנאט. כמו כן רשאיות הוועדות לערוך [[שימוע (ציבורי)|שימוע]] בתחום אחריותן ולזמן לפניהן עדים. ליושב ראש הוועדה יש את הסמכות למנוע מחוק או ממועמד מלעבור את הוועדה. יושבי הראש של כל הוועדות הם ממפלגת הרוב, ובדרך כלל הם החברים בעלי הוותק הרב ביותר מבין חברי מפלגת הרוב בוועדה. הנציג הבכיר ביותר של מפלגת המיעוט מכונה בדרך כלל "Ranking Member".
הסנאט נחשב לאיטי והמהסס מבין שני בתי הקונגרס וחבריו אינם ממהרים לאמץ גישות חדשות ורפורמות.{{מקור}} הגורם המרכזי לכך הם כלליו של הסנאט המאפשרים לחבריו לעכב עד אין קץ ולמעשה למנוע הצבעות על ידי שימוש ב[[פיליבסטר]] או בוועדות השונות.
במסגרת ניסיון כושל למנוע חקיקה למען זכויות [[שחורים|השחורים]] ב-[[1957]], דרך [[פיליבסטר]], נאם הסנאטור הדמוקרטי מהדרום [[סטרום ת'רמונד]] את הנאום הארוך ביותר בהיסטוריה של הסנאט שארך למעלה מיממה.
לפי כללי הסנאט על מנת לסיים פיליבסטר דרוש רוב מיוחס של שלוש חמישיות (קרי, 60 סנאטורים) שאותו קשה להשיג בלא מאמץ משותף של שתי המפלגות גם יחד. על מנת לשנות את כללי הסנאט דרושים שני שלישים של חברי הבית. למרות המשוכה הגבוהה הועלה הרעיון מחדש ב-[[2005]] על ידי [[המפלגה הרפובליקנית|הרפובליקנים]] כאשר נתקלו בפיליבסטר של המיעוט [[המפלגה הדמוקרטית|הדמוקרטי]] כנגד מספר מינויים של [[ג'ורג' ווקר בוש|ג'ורג' בוש הבן]] לבתי המשפט ומינויו של [[ג'ון בולטון]] ל[[שגריר]] ארצות הברית ב[[או"ם]].
שורה 76:
[[האבות המייסדים של ארצות הברית]] ראו בסנאט מכשיר שנועד להגן על המדינות המרכיבות את האיחוד ועל זכויותיהן. כתוצאה מכך ניתנו לכל מדינה, ללא קשר לגודל אוכלוסייתה, שני מושבים בסנאט. יתר על כן, [[חוקת ארצות הברית]] מונעת בפירוש את שינוי המצב בקובעה כי לא יילקח ממדינה ייצוגה השווה בסנאט בלא אישורה. כמו כן מונעת החוקה איחוד של מדינות או חלקיהן בלא הסכמת בתי המחוקקים של המדינות והקונגרס.
הסנאט היה כאמור מלכתחילה גוף ללא ייצוג שוויוני של אזרחי ארצות הברית, אולם שינויים דמוגרפיים הקצינו את המצב עם השנים עד שכיום המדינה המאוכלסת ביותר, [[קליפורניה]], גדולה פי 74 במספר אזרחיה מ[[ויומינג]] דלילת האוכלוסייה.
כל שינוי במצב עניינים זה יצטרך להיות מאושר על ידי המדינות והסנאט והסבירות לכך היא נמוכה. למרות זאת ישנן יוזמות החותרות לסנאט ייצוגי יותר על ידי פיצול של המדינות המאוכלסות ביותר (שלוש המאוכלסות ביותר הן קליפורניה, [[טקסס]] ו[[פלורידה]]) לתתי-מדינות.
| |||