השושלת העלווית – הבדלי גרסאות

'''השושלת העלווית''' (ב[[ערבית]]: '''العلويون'''; ''אל-עלוויון'') (1631-) היא שושלת המלוכה השולטת ב[[מרוקו]] כיום. מלך מרוקו הנוכחי [[מוחמד השישי]] הוא השליט מספר 22 של השושלת העלווית. השם "עלווים" מגיע מ[[מולאי עלי אל-שריף]] (1589-1659) שנחשב למייסד השושלת. המשפחה העלווית מייחסת את מוצאה למשפחת [[מוחמד|הנביא מוחמד]] דרך [[עלי בן אבי טאלב]] ו[[פאטמה בת מוחמד]].

על פי המסורת של המשפחה, העלווים הגיעו למרוקו בסוף המאה ה -13 כאשר העלווי [[אל-חסן א-דאחיל]] הגיע מה[[חג'אז]] לעיר [[תאפילאלת]] בדרום מרוקו בהזמנת תושביה, כדי להיות ה[[אמאם]] של העיר. תושבי [[תאפילאלת]] קיוו שכצאצא של מוחמד, הנוכחות שלו תביא ברכה על העיר ותעזור לשפר את יבולי התמר. צאצאיו של א-דאחיל החלו להרחיב את כוחם בדרום מרוקו במיוחד לאחר מותו של השליט [[אחמד אל-מנסור]] (1578-1603) שהשתייך ל[[השושלת הסעדית|שושלת הסעדית]]. [[מולאי עלי אל-שריף]] החל להרחיב את השליטה העלווית מסביב לעיר [[תאפילאלת]] . בנו, [[מולאי אל-ראשיד]] (1664-1672), כבר הצליח בשנת 1669, להביס את ה[[סולטאן]] הסעדי האחרון ולכבוש את [[מרקש]]. אל-ראשיד המשיך עם מסע כיבושיו ועוד בימי שלטונו גם צפון [[מרוקו]] נפלה תחת השליטה העלווית, ולראשונה היה ניתן לאחד ולהעניק יציבות למדינה.

[[איסמעיל, מלך מרוקו|איסמעיל אבן שריף]] ([[1672]] - –[[1727]]) היה הראשון לארגן את מוסדות השלטון העלווים, ותוך מלחמה בשבטים מקומיים הוא הקים מדינה מאוחדת. העלווים בתקופה זו נתקלו בקשיים ביחסיהם עם השבטים ה[[ברברים (קבוצה אתנית)|ברברים]] והשבטים ה[[בדואים]]-[[ערבים]] במרוקו, ולכן איסמעיל הקים צבא המבוסס על חיילים-עבדים שחורים שקיבל את השם "המשמר השחור". האחדות של מרוקו לא שרדה אחרי מותו של איסמעיל ושבטים מקומיים הצליחו לצבור כוח צבאי ופוליטי על חשבון העלווים.

רק עם [[מוחמד השלישי]] ([[1757]] - –[[1790]]) הממלכה העלווית הצליחה לאכוף מחדש את שלטונה על מרוקו. הניסיון לשלוט על מרוקו בריכוזיות נזנח והתאפשר לשבטים מקומיים לנהל חיים אוטונומיים. תחת [[עבד א-רחמאן]] ([[1822]] - –[[1859]]) נפלה מרוקו לראשונה תחת השפעה של המעצמות האירופיות. בעקבות התמיכה של [[מרוקו]] בתנועת העצמאות האלג'ירית שהונהגה על ידי [[עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי]], [[צרפת]] שלחה כוחות צבא להילחם בה וב-[[1844]] מרוקו הובסה בקרב בקרבת הגבול עם אלג'יריה וזנחה את תמיכתה בעבד על-קאדר.

החל משלטונם של [[מוחמד הרביעי]] ([[1859]] - –[[1873]]) ו[[חסן הראשון, סולטאן מרוקו|חסן הראשון]] ([[1873]] - –[[1894]]) העלווים ניסו לטפח קשרי מסחר עם אירופה וארצות הברית, והם העבירו את הצבא והממשל תהליכי מודרניזציה כדי לשפר את השליטה על שבטי הברברים והבדואים. עם המלחמה נגד ספרד ([[1859]] - –[[1860]]) אירופה החלה להתערב באופן ישיר בענייני מרוקו, ועל אף שהובטח למרוקו עצמאות בוועידת מדריד (1880) ההשפעה הצרפתית והספרדית על המדינה דווקא התחזקה. [[גרמניה]] ניסתה מצדה לצבור השפעה על [[מרוקו]] כדי להחליש את השפעתה של [[צרפת]], וכך פרצו [[המשבר המרוקאי הראשון]] ([[1905]] - –[[1906]]) ו[[המשבר המרוקאי השני]] ([[1911]]). בעקבות משברים אלה העלווים נאלצו להכיר בחסות הצרפתית על ארצם ב[[הסכם פס]] שנחתם ב-[[3 בדצמבר]] [[1912]], בו מרוקו נהפכה באופן רשמי ל[[מדינת חסות]] של צרפת. באותו הזמן אזור ה[[ריף (אזור)|ריף]] שבצפון מרוקו ניתן לחסות [[ספרד]].

בתקופה שבה [[מרוקו]] הייתה [[מדינת חסות]] ([[1912]] - –[[1956]]) הייתה השקעה כלכלית ניכרת בתשתיות של המדינה על מנת לקשר את הערים הגדולות שעל חוף האוקיינוס ​​האטלנטי לאזורי פנים-הארץ, ובכך להפוך את [[מרוקו]] לאזור כלכלי אחד. עם זאת משטר החסות האירופאי נאלץ להתמודד עם התנגדות מצד שבטים [[ברברים (קבוצה אתנית)|ברברים]], וכאשר היה ניסיון להכפיף את השבטים לתחום השיפוט של בתי משפט צרפתיים בשנת [[1930]] התנועה למען עצמאות [[מרוקו]] החלה. בשנת [[1944]], מפלגת איסתיקלאל ("עצמאות") הוקמה בתמיכת הסולטאן [[מוחמד החמישי]] ([[1927]] - –[[1961]]). [[צרפת]] נאלצה להעניק עצמאות למרוקו ב-[[2 במרץ]] [[1956]], והותירה אחריה מורשת של פיתוח כלכלי באזורים וערים מסוימים, ולעומת זאת הרס ובידוד באזורים שמהם יצאה ההתנגדות הברברית נגד צרפת וספרד בין [[1912]] ל-[[1933]].