גבינה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Hexagone59 (שיחה | תרומות)
מ ←‏גבינות שטופות ומרוחות: קישורים פנימיים
מ הוספת קישור לכלורופיל
שורה 127:
כבר בתקופת הרנסאנס ידעו צרכני הגבינות לזהות את הגבינות הטעימות של הקיץ על פי צבען הצהבהב ונוצר ביקוש לגבינות "צהובות" גם בימי החורף. כדי לשמר את צבען הצהבהב החלו יצרני הגבינות במאה ה-17 להוסיף לחמאה ולגבינות [[צבע מאכל]] טבעי שהופק ממיץ גזר. השימוש בצבע מאכל לא היה חידוש. צבעי מאכל היו מוכרים כבר במצרים הקדומה והתפתחו במיוחד בתקופה הרומית. הקדמונים הפיקו צבעי מאכל מצמחים שונים כגון [[זעפרן]], גזר, רימונים, ענבים, תותים, תרד, סלק, פטרוזיליה, פפריקה כורכום ופרחים. אבותינו השתמשו גם במינרלים ומחצבים, כגון ברזל ותחמוצות עופרת, נחושת גופרתית, עלי זהב ועלי כסף, שחלקם היו ממש רעילים.
 
כיום, כל צבעי המאכל שבשימוש תעשיית החלב הם צמחי מאכל טבעיים המופקים ממזון, וויטמינים ומינרלים או מאצות והם בטוחים לשימוש. תפקידם גם לשמר את צבעו הטבעי של המוצר הנפגע עקב תנאי האכסון, חשיפה לאור, לאוויר וכ"ד. הצבען הנפוץ ביותר בתעשיית הגבינות הוא אנאטו (סימונו E160b) צבע מאכל כתום המופק מפירות השיח הטרופי achiote המכונה גם עץ האודם. ביצור אמנטלר ופרמזן משתמשים בצבען אשר מופק מזעפרן או מכורכום (E100) ובגאודה עם פסטו שצבעה ירוק משתמשים בתרכובת כלורופילים[[כלורופיל]]ים (E140). בגבינות סקנדינביות בעלת גוון חום משתמשים בקרמל (E150). הצבען שמוסיפים לחמאות הוא בטא-קרוטן (E160a) והוא מופק מגזר (אגב, לבטא-קרוטן יש ערך מוסף מאחר שהוא הופך בגוף לוויטמין A).
 
=== גבינות מעובדות ===