הבדלים בין גרסאות בדף "אופרה איטלקית"

מ
אין תקציר עריכה
מ (←‏התקופה הרומנטית: קישורים פנימיים)
מ
 
האופרה הרומנטית, ששמה דגש על דמיון ורגשות, החלה להופיע בראשית [[המאה ה-19]] ובאריות ובמוזיקה שבה, העניקה מימד נוסף לרגשות הקיצוניים שאפיינו את ה[[תיאטרון]] של אותה תקופה. נוסף לכך, יש אומרים, שמוזיקה מעולה מכפרת במקרים רבים על מגרעות בולטות בעיצוב דמויות ובקווי עלילה. [[ג'ואקינו רוסיני]] (1792–1868) פתח את התקופה הרומנטית. הצלחתו הראשונה הייתה [[אופרה בופה]] (אופרה קומית), "La Cambiale di Matrimonio" משנת 1810. המוניטין שלו עומדים בעינם גם היום, הודות ל[[הספר מסביליה|ספר מסביליה]] שלו. אך הוא כתב גם אופרות רציניות, "אוטלו" (1816) ו"[[וילהלם טל (אופרה)|וילהלם טל]]" (1829).
 
ממשיכיו של רוסיני בבל קאנטו האיטלקי היו [[וינצ'נצו בליני]] (1801–1835), [[גאטנו דוניצטי]] (1797–1849) ו[[ג'וזפה ורדי]] (1813–1901). ורדי הוא ששינה כליל את פני הכתיבה האופראית במהלך הקריירה הארוכה שלו. האופרה הגדולה הראשונה שלו שנחלה הצלחה, "[[נבוקו]]" (1842) מצאה חן בעיני הקהל בזכות עוצמתה וקטעי המקהלה שבה. Va, pensiero, מקהלת השבויים העברים המתגעגעים לציון, אומצה על ידי הלוחמים לשחרור איטליה ולאיחודה וחיזקה אותם במאבקם. "נבוקו" שייכת לסוגת האופרות בנושאי דת, שהוצגו בתקופה שלפני [[חג הפסחא]], שהיא זמן אבלות ב[[נצרות]], "[[התענית]]". ורדי ראה לנגד עיניו את "משה במצרים" של רוסיני, ולהדגשת ההיבט הדתי של האופרה הבליט את מקהלת העברים והרבה בתפילות, הנכללות באופרה, כשבדרך כלל אין [[אופרה סריה]] כוללת אלא תפילה אחת.{{הערה|פרופסור יהואש הירשברג, "קסם האופרות של ורדי", [[הוצאת כרמל]], ירושלים, 2014, עמ' 47, {{ISBN|978-965-540-407-4}}}}
 
בעשור של איחוד איטליה (1860–1870) על ידי [[ג'וזפה גריבלדי]] רבו כותבי האופרות האיטלקיות. האופרה באיטליה הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום, רבים הלכו לראות ולשמוע אופרות ולמעלה מ-280 אופרות חדשות נכתבו והוצגו, חלקן בהצלחה רבה. עלילות האופרות הללו לא עסקו דווקא במערכה ל[[איחוד איטליה]] אלא בנושאים המקובלים באופרות מאז ומעולם - [[אהבה]], [[בגידה (זוגיות)|בגידה]], יחסים אסורים ומוות טראגי. כמעט כל האופרות הללו נשכחו במשך השנים, גם המשובחות שבהן, בהן "הרוזנת מאמאלפי" (1864) של [[אריקו פטרלה]] (1813–1877) ו"מאזפה" (1861) של [[קארלו פדרוטי]] (1817-1893).{{הערה|פרופסור יהואש הירשברג, פרויקט המחקר של האופרה האיטלקית בעשור איחוד איטליה 1860–1870, האוניברסיטה העברית ירושלים, המחלקה למוזיקולוגיה.}}
 
אחרי "נבוקו" ביסס ורדי את האופרות שלו על נושאים פטריוטיים ועל רבים מן המקורות הרומנטיים הסטנדרטיים:
[[ויקטור הוגו]] ("ארנאני", 1844); [[לורד ביירון]] (Il Duo Foscari, משנת 1844) ו[[ויליאם שייקספיר]] ("מקבת", 1847), [[אותלו]], 1877 ו[[פלסטף]], 1893). ורדי ערך ניסויים בצורות מוזיקליות ודרמטיות בכוונה לגלות דברים, שאפשריים רק באופרה. בשנת 1877 יצר את "אותלו", שהדיחה את האופרה של רוסיני ותפסה את מקומה ומבקרי מוזיקה מתארים אותה כמשובחת בכל האופרות האיטלקיות של תקופת הרומנטיקה, שכל המרכיבים המסורתיים, אריות סולו, דואטים ומקהלות, ממוזגים במלואם בשטף ה[[מלודיה|מלודי]] וה[[דרמה|דרמטי]] שלה.{{הערה|הירשברג, "קסם האופרות של ורדי",עמ' 414}}