נשמה – הבדלי גרסאות

עניין נוסף שמוסבר לפי גישה זו הוא התהליך של טרנספורמציה של רעיון ומחשבה [[הפשטה|מופשטת]] שאין לה מקום מיוחד, שהופכת ומיתרגמת למעשה ופעולה. כיצד קורה שאדם חושב לרוץ, וכתוצאה מאותה מחשבה מתבצעים בגופו תהליכים פיזיוביולוגיים, שבהם המחשבה הזו שאין לה ממשות פיזית מייצרת פולסים חשמליים בנוירוני המוח, שמתחילים את השרשרת של הפעילות הזו, עד שלבסוף השרירים מתכווצים והאדם מתחיל לרוץ? לפי דעת הרבנים הנשמה זה מה שאתה והגוף הוא רק המעתפת.

מושג הנשמה ביהדות קיבל משמעויות שונות בתקופות שונות. אף על-פי שבדתות [[מצרים העתיקה]] ו[[מסופוטמיה]] הייתה אמונה במעין נשמה שעוזבת את הגוף עם המוות וממשיכה להתקיים אחריו (כך ב[[ספר המתים המצרי]], ובחלקים אחדים של [[עלילות גילגמש]]), הרי שבמקרא מושג לא הודגש (המילה נשמה ב[[עברית מקראית]] מבטא בעיקר כינוי לאדם החי או לחיי האדם. כמו למשל: {{הדגשה|לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה||דברים כ טז}}, ''{{הדגשה|וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד, עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה.||מלכים א יז יז}}''). אם זאת כבר בבריאת האדם נזכר שהוא מורכב משני חלקים שאחד מהם הוא נשמה: {{הדגשה|וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים.||בראשית ב ז}}. הרעיון המקראי שהאדם מורכב משני חלקים שונים - גוף ונשמה פותח במקורות מאוחרים יותר ב[[יהדות]], בחלק מ[[אגדות חז"ל]], ב[[מדרש]]ים וב[[פילוסופיה]] היהודית של ימי הביניים.

על פי [[ההיסטוריה היהודית|המסורת היהודית]], ב[[שבת]] מתווספת לאדם ה[[יהודי]], נשמה נוספת, ששוהה בגוף למשך השבת, [[רש"י]] מסביר שתוספת הנשמה בשבת, גורמת לכך שניתן לאכול יותר מאשר בדרך כלל, ואין נפשו קצה עליו, אולם בספרות ה[[קבלה]] ו[[החסידות]] מבואר שהנשמה היתירה גורמת להרגשת התעלות רוחנית, לשומרי השבת.

לאור כל זאת, הדיון בנשמה כישות עצמאית, או ככזו שיכולה להתקיים במנותק מהמוח או אחרי הפסקת פעילותו והריסת רקמותיו, אינו נעשה במישור המדעי, אלא במישור [[פילוסופיה|הפילוסופי]], ה[[רוחניות|רוחני]] והדתי.