סטריאוסקופיה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
ViewMaster - קרוב לוודאי מכשיר הצפייה הסטראוסקופי הנפוץ ביותר |
סקריפט החלפות (לעיתים, ]]) |
||
שורה 5:
[[קובץ:Stereo22.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ילדה מתבוננת בסטריאוסקופ]]
[[קובץ:Strereoscope- Western Wall Jerusalem.jpg|שמאל|250px|הדמיה לתמונה סטריאוסקופית של [[הכותל המערבי]] על ידי הצלבת שתי התמונות, אחת בכחול ואחת באדום. ניתן להתבונן בה לעומק על ידי שימוש במשקפי תלת ממד פשוטות של כחול-אדום|ממוזער]]
[[קובץ:View-Master with Reel.jpg|ממוזער|250x250 פיקסלים|ה-View-Master, להתבוננות בתמונות סטראוסקופיות, נחשב בדרך כלל צעצוע, והיה נפוץ במחצית השנייה של המאה ה-20. בכל גלגל יש 7 תמונות סטראוסקופיות, והמשתמש "מדפדף" ביניהן בעזרת המנוף בצד ימין. ניתן היה לרכוש גלגלים כאלו,
'''צילום סטריאוסקופי''' הוא שיטת [[צילום]] וצפייה בתמונות המורכבות משני דימויים כמעט זהים, אשר מוצבים זה לצד זה (ראו תמונות להלן להמחשה).
מצב זה דומה לאופן המבט הטבעי בעזרת העיניים כאשר שתי העיניים מביטות באובייקט משתי זוויות שונות ונוצרת ראייה תלת-ממדית שהיא טבעית. עצימת עין אחת לאורך זמן תהפוך את הראייה לדו-ממדית בלבד, כפי שקורה לאנשים שאיבדו עין.
'''מצלמה סטריאוסקופית''' היא מנגנון המורכב משתי מצלמות סמוכות זו לזו, שהמרחק בין העדשות מקביל למרחק בין העיניים של בן אנוש ממוצע.
'''סטריאוסקופ''' הוא מתקן הצפייה בתמונות שצולמו במצלמה סטריאוסקופית; מתקן זה מורכב משתי עדשות צפייה, מולן מוצב הדימוי הסטריאוסקופי, כך שכל עין רואה דימוי אחד מבין השניים שצלמה המצלמה - עין ימין רואה את הדימוי הימני בלבד, עין שמאל רואה את הדימוי השמאלי. כאשר המראות הסטריאוגראפיים נצפים דרך הסטריאוסקופ, המוח האנושי מאחד את שני הדימויים לאחד, והן נראות כתמונות תלת-ממדיות בעלות עומק אשלייתי.
שורה 23:
==רקע היסטורי==
מקורות המצאת הסטריאוסקופ הם בניסויים ב[[ראייה]] [[סובייקט]]יבית וב[[פיזיולוגיה]] של [[חושים|חוש]] ה[[ראייה]] שנעשו בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19. שתי הדמויות המרכזיות שתרמו להמצאה, [[צ'ארלס ויטסטון]] (Wheatstone) וסר [[דייוויד ברוסטר]] (Brewster), ערכו מחקרים שונים על [[אשליה|אשליות]] אופטיות, תאוריות [[צבע]] ותופעות ויזואליות אחרות.
העובדה שכל [[עין]] רואה מראה מעט שונה מרעותה הייתה מוכרת מאז [[העת העתיקה]], אך רק בשנות השלושים של המאה ה-19 הפכה עובדה זו למהותית עבור ההגדרה ה[[פיזיולוגיה|פיזיולוגית]] של הראייה האנושית, ומחקרים שונים ניסוי להגדיר במדויק את הזווית השונה של הציר האופטי של כל עין. השאלה המרכזית הייתה: בהינתן המראה השונה שרואה כל עין, כיצד אנו חווים בסופו של דבר מראה אחיד או מאוחד?
בשנות ה-20 חיפשו פיזיולוגים את ההסבר במבנה ה[[אנטומיה|אנטומי]] של העין, בעיקר באזור בו נפגשים ה[[עצב]]ים שנשלחים מכל עין. ווטסטון הסיק ב-[[1833]] שלאורגניזם האנושי היכולת לערוך סינתזה של הדימויים הרשתיים לכדי דימוי מאוחד אחד. כאשר אובייקט נצפה ממרחק, הציר האופטי של העיניים הוא מקביל למעשה. אך כאשר צופים באובייקט קרוב, כל עין רואה דימוי שונה באופן מובהק יותר. במקרה כזה, טען ווטסטון, הדימויים מתאחדים לכדי דימוי אחד.
מראות סטריאוסקופיים הושגו לרוב בעזרת [[מצלמה]] סטריאוסקופית - מצלמה שהורכבה למעשה משתי מצלמות סמוכות, שהבדל הזווית בין העדשות שלהן היה זהה להבדל הממוצע בין עיניים אנושיות. המצלמה צילמה בו זמנית שני דימויים שהיו כמעט זהים, למעט הבדלים קטנים.
מכשירים שונים לצפייה בתמונות סטריאוגראפיות הומצאו מאז [[שנות ה-40 של המאה ה-19]], כשהמפורסם שבהם היה ''Holmes Stereoscope'' הקומפקטי והנישא, שהומצא בשנת 1861 (ראו תמונה מצורפת). מכשיר הצפייה הסטריאוגראפי הורכב משתי עדשות המופרדות בעזרת מחיצה, כאשר מולן הוצב התצלום הסטריאוגראפי (שהורכב, כאמור, בעצמו משני דימויים). המכשיר התבסס על בידוד המראה שרואה כל עין; כאשר מצמיד הצופה את עיניו לעדשות, כל עין רואה רק את אחד הדימוים הסטריאוגראפיים. המוח מאחד את שני הדימויים, כך שהצופה רואה למעשה דימוי משולב אחד, כשההבדלים בין הדימויים משווים לתמונה אשליה של עומק תלת-ממדי. ואולם בדימויים הסטריאוסקופיים ה"חלל" מופיע לעין כשכבות-שכבות, כמו חולק התצלום למישורים שונים, והחפצים נראים כמגזרות דו-ממדיות שמפוזרות האחת לפני האחרת. יש לציין שלא בכל תצלום סטריאוגראפי מושגת אותה תחושה של עומק; בתמונות של חפצים מרוחקים אין כמעט הבדל בין שני הדימויים, ולא נוצר כל אפקט. כדי להשיג את אשליית העומק, על התמונה לכלול אובייקטים קרובים הפזורים בכמה מישורים. ללא המכשיר חוויית ראיית הסטראו מוגבלת לתמונות זעירות יחסית, שאינן תופסות חלק ניכר משדה הראייה.
הרושם שהותיר המראה הסטריאוסקופי על הצופים היה כה רב, עד כי הפיזיולוג וחוקר הראייה [[הרמן פון הלמהולץ]] (Helmholtz) כתב ב[[שנות ה-50 של המאה ה-19]], כי: {{ציטוט|תוכן="תצלומים סטריאוסקופים אלו כה נאמנים לטבע וכה מלאי חיים בתיאור של חפצים חומריים, שאחרי צפייה בתמונה מעין זו, בה זיהינו אובייקט כלשהו כגון בית, נחוש בעת שנצפה באובייקט האמיתי כאילו כבר ראינו אותו בעבר והוא כבר פחות או יותר מוכר לנו. במקרים כאלו, המראה האמיתי של הדבר עצמו אינו מוסיף דבר חדש או מדויק יותר לתפיסה שקלטנו קודם לכן מהתמונה..."|מקור=[[הרמן פון הלמהולץ]]{{הערה|Helmholtz, ''Physiological Optics'', Vol. 3, p. 303, מצוטט אצל: Crary, Jonathan, ''Tecniques of the Observer'', p. 124}}}}
שיא תפוצתו של הצילום הסטריאוסקופי היה במחצית השנייה של המאה ה-19. ב-[[1856]] דיווח רוברט האנק במגזין Art Journal כי: "הסטריאוסקופ נראה כעת בכל חדר הסבה; פילוסופים משיחים אודותיו במלומדות רבה, גברות מתענגות על ייצוגיו הקסומים וילדים משחקים בו"{{הערה|1=מצוטט אצל: [[רוזלינד קראוס]], "מרחבי השיח של הצילום", בתוך: '''[[המדרשה (כתב עת)|המדרשה]] 5, צילום/טקסט/אמנות''', [[מכללת בית ברל]] 2002, מאנגלית: דפנה רז, עמ' 123}}. בשנים אלו היו התערוכות הגדולות ב[[אירופה]] (בעיקר ב[[פריז]]) ועבורן התפתחו מכשירי צפייה סטריאוסקופיים קומפקטיים.
במשך הזמן זוהה הסטריאוסקופ יותר עם דימויים [[ארוטיקה|ארוטיים]] ו[[פורנוגרפיה|פורנוגרפיים]], ועל-פי כמה סברות, זו הסיבה לכך שהשיטה ננטשה בהדרגה. מכשיר הסטריאוסקופ הקלאסי שרד עד לשנות ה-1950. בשנות ה-50 התפתחו מצלמות סטריאוסקופיות מודרניות יותר ויחד אתם תמונות סטריאוסקופיות השונות מהפורמט שהיה קיים עד אז. מצלמות כגון REALIST האמריקאית או גלגלי התמונות התלת-ממדיות של [[View-Master]] הם אלו שבישרו את סוף עידן הסטריאוסקופ הקלאסי.
| |||