שיוט (תעופה) – הבדלי גרסאות

עם העלייה בגובה ישנה ירידה ניכרת בגרר הטפילי בגלל שהאוויר דליל יותר ולכן מתנגד פחות לתנועת כלי הטיס. אי לכך, לרוב ביצועי המטוס נהיים יעילים יותר ככל שעולים גבוה יותר. אבל בתלות בביצועי המנוע ודרישות משימה שונות כלי הטיס יכול לשייט גם בגהים נמוכים יותר. מרבית מטוסי הנוסעים הסילוניים משייטים בגבהים של 20,000-40,000 רגל (6,000 עד 12,000 מטר) בהם ביצועי [[מנוע סילון|מנועי הטורבו-מניפה]] מקנים להם את הביצועים המיטביים יחסית לטווח שלהם.

במטוסים המשתמשים ב[[מנוע בעירה פנימית|מנועי בערה פנימית]] המטוס צריך לשאת עתודות דלק. עם המשך השיוט הדלק מנוצל וכמותו הכוללת פוחתת ולכן משתנה משקל המטוס והוא נוטה לטפס במתינות תוך כדי שיוט, מה שנקרא שיוט-טיפוס. בתעופה בגלל בקרה הדוקה על נתיבי וגבהי הטיסה לטובת שמירה על הפרדה בטוחה, לעיתיםלרוב לא ניתן לאפשר טיסה בשיוט-טיפוס בנתיבים הגבוהים. במקום זאת המטוס ישמור על הגובה שהוקצה לו ויבקש עלייה לגובה בשלבים, אם מתאפשר. הדבר מקטין בהדרגה את נצילות הדלק של המטוס, מכיוון שבשביל למנוע טיפוס המטוס צריך להקטין את העילוי בעזרת הקטנת מהירותו על ידי הקטנת דחף המנוע שעתה לא יפעל באזור העבודה היעיל שלו. לחילופין המטוס יצתרך להוריד אף, במצב זה המטוס יאיץ אבל יבזבז יותר דלק על התמודדות עם גרר.