ואן מוריסון – הבדלי גרסאות

המסלול המוזיקלי של מוריסון היה ייחודי ביותר. רוב המוזיקה שלו הייתה קרובה לסגנונות ה[[מוזיקת נשמה|סול]] האמריקאי וה-[[R&B]], כמו הסינגלים הפופולרים "נערה חומת-עיניים" (Brown-Eyed Girl), "ריקוד ירח" (Moon DanceMoondance) ו"דומינו" (Domino). באותה מידה אוסף השירים שלו כלל גם מסעות מוזיקליים ארוכים, נינוחים ורוחניים עם השפעה של המסורת ה[[קלטית]], ג'אז, ודימויים של [[זרם התודעה]], כמו באלבומו הקלאסי "Astral Weeks" וכן באלבום "Veedon Fleece". השילוב של שני קווי הסגנון הללו כונה "סול קלטי".

מוריסון עזב את הלהקה ב-[[1966]] לאחר סיבוב ההופעות בארצות הברית לאחר שלא היה מרוצה בשימוש הגובר באומני אולפן. הוא חזר לבלפסט מתוך מחשבה לפרוש מעסקי המוזיקה, אך המפיק של Them, ברט ברנס (Bert Berns) שיכנע אותו לחזור ל[[ניו יורק]] ולהקליט סולו עבור חברת התקליטים Bang Records. מהקלטות מוקדמות אלו צמח אחד הלהיטים הגדולים של מוריסון, "נערה חומת-עיניים" (Brown-Eyed Girl) שהגיע למקום 10 במצעד האמריקאי ב-[[1967]]. המתופף בשיר היה גארי צ'סטר. האלבום שיצא מהקלטות אילו היה !Blowin' Your Mind. מוריסון הודה מאוחר יותר, בראיון לרולינג סטונס, שהוא לא היה מרוצה מהאלבום, "זה יצא גרוע, והם שיחררוהוציאו אותו ללא הסכמתי". ההקלטות שוחררופורסמו שוב מספר פעמים על ידי Bang Records בצורת בוטלגים תחת שמות שונים. רוב ההקלטות נערכו ונאספו מחדש באלבום Bang Masters. מהדורה זו כוללת גרסה חלופית ל"נערה חומת-עיניים" כמו גם גרסאות מוקדמות ל"לצידך" (Beside You) ו"גברת ג'ורג'" (Madame George) שיופיעו בשינויים קלים באלבומו השני של מוריסון.

ב-[[1970]] מוריסון עובר ל[[וודסטוק]], [[ניו יורק]], כנראה כדי להיות קרוב לאזור בו התגורר [[בוב דילן]]. שם הוציא את האלבום השני שלו ריקוד ירח (Moon DanceMoondance) שהגיע למקום 29 במצעדי המגזין [[בילבורד]]. הסגנון באלבום זה היה שונה מאוד מהאלבום "שבועות שמימיים", הרבה יותר אופטימי ושמח. למרותאף על פי ששיר הנושא לא שוחרריצא כסינגל, הוא שודר רבות ברדיו. מוריסון הפיק בעצמו את האלבום מפני שהרגיש אף אחד אחר לא יוכל לדעת מה הוא מחפש.

במשך השנים הבאות, מוריסון הוציא מספר אלבומים עטורי שבחים - "הלהקה שלו ומקהלת הרחוב" (His Band and the Street Choir),בשנת [[1970]], "דבש טופלו" (Tupelo Honey) ב-[[1971]], ו-"ההתגלות של סיינט דומיניק (Saint Dominic's Preview) ב-[[1972]] - שכללו את הלהיטים "דומינו", "לילה פרוע", ו"דבש טופלו".

ב-[[1972]], למרותאף על פי שהופיע בפני קהל זה 10 שנים, ניתקף מוריסון בפחד קהל בזמן הופעה בפני קהל גדול. הוא חש חרדה והתקשה ליצור קשר עין עם הקהל. הוא אמר פעם בראיון: "המשכתי לשיר שירים על הבימה, אבל היו רגעים שהתייסרתי להיות שם".

ב-[[1973]] מוריסון התגרש מאשתו, הכנרית ג'נט פלנט, לאחר שבע שנות נישואים. לזוג יש בת אחת, הזמרת-כותבת שאנה מוריסון, איתה מוריסון ביצע דואטים בהזדמנויות שונות. לאחר מכן, ב-[[1974]], הוא הוציא לאור את האלבום המהורהר והשנון Veedon Fleece. למרותאף על פי שבזמנו הוא משך מעט תשומת לב, ערכו בעיני הביקורת עלה במשך השנים, וכיוםומאז הוא נחשב לאחת העבודות המובחרות של מוריסון. <!-- "You Don't Pull No Punches, But You Don't Push the River", one of the album's side closers, exemplifies the long, hypnotic, cryptic Morrison, with its references to visionary poet William Blake and to the apparently Grail-like Veedon Fleece object. -->

מוריסון הוציא לאור את אלבומו הבא רק כעבור שלוש שנים. בתקופה זו הוא כתב והקליט מספר שירים חדשים, ובראיון ב-[[1974]] הוא סיפר על תוכניותיו לשחררלהוציא אלבום חדש בשם Mechanical Bliss רק 4-54–5 חודשים לאחר שיצא האלבום הקודם, Veedon Fleece. אך תאריך היעד הגיע ועבר בלי שהאלבום יצא לאור, מוריסון המשיך לעבוד עליו. בתקופה זו שם האלבום עבר מספר שינויים (בהתחלה הוא נקרא Stiff Upper Lip, אחר-כך Naked In The Jungle) ואפילו החלו בעיצוב העטיפה לאלבום. אך בסופו שחל דבר הפרויקט ננטש לגמרי והוא יצא לאור בהפצה רשמית רק ב-[[1998]] בשם Philosopher's Stone.

ב-[[1976]], ב[[חג ההודיה]], מוריסון השתתף בהופעת פרדה ל[[הבנד]]. זו הייתה ההופעה הפומבית הראשונה שלו זה זמן רב, והוא שקל לא להופיע עד הרגע האחרון לפני ההופעה. למוריסון היו קשרים טובים עם [[הבנד]]. הם היו כמעט-שכנים ב[[וודסטוק]], וגם הם סבלו מפחד במה. בקונצרט מוריסון ביצע שני שירים, אחד מהם היה "קראוון" מאלבומו "ריקוד-ירח", בביצוע שתואר כמלהיב. ההופעה צולמה והופצה מאוחר יותר ב-[[1978]] בסירטו של [[מרטין סקורסזה]], "הוואלס האחרון" (The Last Waltz), שנחשב לסרט-הופעה פורץ דרך. אחד משיאי ההופעה הוא החיוניות הלא אופיינית שמוריסון הפגין, כולל בעיטות לגובה.

ב-[[1977]] מוריסון הוציא לאור לבסוף את האלבום A Period of Transition בו שיתף פעולה עם [[דוקטור ג'ון]], שהופיע גם ב"וואלס האחרון". האלבום אמנם נחשב לעבודה בינונית של מוריסון, אך גם פתח תקופה פוריה של כתיבת שירים אצלו. שנה מאוחר יותר יצא האלבום Wavelength שגם הוא לא זכה לאהדה, למרותאף שירעל פי ששיר הנושא הצליח במידת מה. השיר הפותח את האלבום "Kingdom Hall" (שעוסק בחוויה מילדותו של מוריסון הקשורה ל[[עדי יהוה]])בישר על התפנית הדתית שאיפיינה את האלבום הבא של מוריסון,Into the Music.

האלבום Into The Music שוחרריצא ב-[[1979]], נחשב ליצירת מופת. הביקורת ברולינג סטונס: "אוסף של שירים ארוטי\דתי...<!-- An erotic/religious cycle of songs that culminates in the greatest side of music Morrison has created since Astral Weeks--> הטוב ביותר שמוריסון יצר מאז Astral Weeks". בעיתונות המוזיקה מרבים לכנות אותו "האלבום הגדול האחרון של מוריסון".

רוב המוזיקה שמוריסון הוציא ב[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]] הייתה סביב נושא רוחניות ואמונה עד שניתן לשייך אותם לתחום ה[[ניו-אייג']]. באלבומו מ-[[1983]],Inarticulate Speech of the Heart, הוא הוסיף תודה מיוחדת ל[[ל. רון האברד]], למרותאף על פי שמעולם לא השתייך רשמית ל[[סיינטולוגיה]] או לכנסייה אחרת.

האלבום No Guru, No Method, No Teacher ששוחררשיצא ב-[[1986]] גרף ביקורות חיוביות ממבקרים רבים אך לא מכולם. קולו של מוריסון נישמע בשיאו והעיבודים האקוסטיים היו מהמחוספסים ביותר מאז האלבום Astral Weeks, אך חלק מהמבקרים לא אהבו את העיסוק הרב בתוכן דתי.