הוקר הוריקן – הבדלי גרסאות

להוריקן סימן II היה תפקיד חשוב בהגנה האווירית על ברית המועצות שב-1941 הייתה תחת פלישה גרמנית שהתקדמה בחזית רחבה לעבר [[לנינגרד]], [[מוסקבה]] ועד שדות הנפט בדרום. במסגרת הסיוע הבריטי לסובייטים הוחלט להעביר אספקה בדרך הים אל ה[[נמל]]ים הצפוניים. מכיוון שנתיב השיירות היה צפוי להיות תחת איום מטוסים גרמניים מבסיסים ב[[פינלנד]] הוחלט לשלוח מספר טייסות קרב כדי להגן על הנתיב. הסיוע הראשוני שניתן היה לשלוח כלל שתי טייסות של חיל האוויר המלכותי, מס' 81 ו-134 שהשתייכו לכנף מס' 151, שמנו יחד 40 מטוסים ונשלחו באמצע אוגוסט 1941 ([[מבצע כוח בנדיקט]]). חלק מהמטוסים הגיעו בטיסה לאחר שהמריאו מנושאת המטוסים [[אה"מ ארגוס]] ב-[[7 בספטמבר]] ונחתו בבסיס סמוך ל[[מורמנסק]] ונוספים הגיעו מפורקים בתוך ארגזים בדרך הים. טיסות הסיור הראשונות מעל קו החזית החלו ב-[[11 בספטמבר]] ועד ה-[[18 באוקטובר]] טענו הטייסות הבריטיות להפלת 15 מטוסי אויב במחיר איבוד אחד משלהן. מלבד סיורים אוויריים עסקו הבריטים באימון ובהסבת טייסים סובייטיים על מטוסי ההוריקן. בסוף אוקטובר נמסרו המטוסים לברית המועצות והטייסים שבו לבריטניה{{הערה|שם=Mellinger1|Mellinger, עמוד 6}}.

 

 

להוריקן ה"סובייטי" היו מספר חסרונות: הוא היה איטי ב-40–50 קמ"ש מיריבו העיקרי, המסרשמיט Bf 109, וקצב הטיפוס שלו היה איטי יותר. למסרשמיט גם הייתה יכולת צלילה טובה יותר בשל עומס הכנף הנמוך של המטוס הבריטי, אך החיסרון העיקרי של ההוריקן היה חימושו: לעיתים קרובות לא הצליחו שמונת או תריסר המקלעים קטני הקוטר לגרום לנזק משמעותי למסרשמיט. כתוצאה מכך, החלו צוותי הקרקע הסובייטיים להסיר חלק ממקלעי הבראונינג 7.62 מ"מ ולהתקין במקומם מקלעים כבדים יותר מסוג Berezin UB בקוטר 12.7 מ"מ ואף תותחי 20 מ"מ מסוג ShVAK, אך כתוצאה מכך התדרדרו עוד יותר ביצועי המטוס.