השנתיים האדומות – הבדלי גרסאות

בטוריןב[[טורינו]] ובמילאנווב[[מילאנו]], נוצרו אסיפות מפעלים; עובדיהם של מפעלים רבים השתלטו עליהם בהשראת הרעיונות הסוציאליסטיםה[[סוציאליזם|סוציאליסטים]] והאנרכווה[[אנרכו-סינדיקליזם|אנרכו-סינדיקליסטים]]. המגמה אף התרחבה אל האיזורים הכפרייםה[[כפר|כפריים]], בהם היו שביתות של [[חקלאות|חקלאים]], מהומות וסכסוכים חמושים בין מליציות שמאלניות וימניות.

המחאות וחוסר השקט התעצמו במידה ניכת. אם ב-1913 היו באיטליה 810 פעולות מחאה, ב-1919 היו 1,663. כמות העובדים המעורבים במחאות גדלה פי-3 בין -1913 ל-1919, והגיעה ליותר ממיליון עובדים. מגמת התעצמות מאבק העובדים המשיכה ב-1920 בה היו 1,881 שביתות. שביתות איכרים גם כן גדלו בטווח זמנים זה, מ-97 ב-1913 ל-189 ב-1920, בהן השתתפו מעל למיליון איכרים. ב-20 וה-21 ביולי 1919, התרחשה [[שביתה כללית]] בסולידריות עם [[המהפכה הרוסית (1917)|המהפכה הרוסית]].

באפריל 1920, עובדי [[בית חרושת|בתי-חרושת]] לעיבוד מתכת בטוריןבטורינו, במיוחד אלו במפעלי החברה [[פיאט]], שבתו בדרישה להכרה במועצות העובדים, דרישה שהPSI והCGL לא תמכו בה. העובדים החלו לראות במועצות העובדים במפעלים יותר ויותר ככלים החדשים לבנייה של חברה וכלכלה דמוקרטיות, במקום כלי מיקוח מול בעלי-המפעלים. ההתקוממות הגיעה לשיאה באוגוסט וספטמבר 1920. עובדי מתכת חמושים במילאן וטורין השתלטו על המפעלים שלהם בתגובה לגל פיטורים המוני. השתלטות העובדים על המפעלים סחפה את "המשולש התעשייתי" של צפון-מערב איטליה. כ-400,000 עובדי מתכת ועוד כ-100,000 עובדים אחרים לקחו חלק. בספטמבר, 3,185 מפעלים לעיבוד מתכת היו תחת השליטה של העובדים.