קשרי הון-שלטון – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לנשיא אוקראינה |
מ הגהה |
||
שורה 17:
== הסברים תאורטיים לתופעה ==
* '''הגישה הפסיכולוגית''': הגישה הפסיכולוגית גורסת כי שחיתות פוליטית מקורה בטבע האדם. האדם יכול לקבל החלטות רעות ואכזריות. האדם הוא יצור תשוקתי ותאוותן וכוח פוליטי מספק לו את תשוקותיו ולכן האדם ינסה להשיג כוח ובאמצעותו לשלוט בזולת. מהצד של הפוליטיקאי עלול הכוח להפוך למטרה בפני עצמו ולשם כך הוא זקוק למקורות מימון תמורתן הוא ייתן פריווילגיות. מצד אנשי העסקים, הרצון להשיג כוח מביא לפחד שמא הכוח ייפול לידי יריב שינצל אותו לפגוע באותו אדם. שני הצדיים, אפוא, משתמשים בכוח הנתון בידם לא לטובת קידום הטוב הציבורי אלא לקידום טובתם העצמית.{{הערה|דורון נבות, שחיתות פוליטית כרך א' (ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2008), עמ' 168}}
* '''הגישה הרציונלית''': גישה זו יוצאת מתוך נקודת הנחה כי האדם הוא רציונלי, קרי, האדם פועל מתוך חישוב הפסד ורווח מפעולותיו והוא מעוניין למקסם את הרווח כמה שיותר. לכן, שחקנים פוליטיים ושחקנים בשוק הפרטי מעוניינים למקסם את רווחיהם באופן שמעניק להם יתרון על פני שחקנים אחרים לעומת משקלם אם היו פועלים ללא אותו קשר של הון ושלטון. הפוליטיקאי היה צריך לזכות באהדת הציבור/שחקני מפתח ללא ההון שמספק לו בעל ההון ומצד שני בעל ההון היה צריך להתמודד בשוק החופשי ללא הפריווילגיות שהוא מקבל מהפוליטיקאי. ע"פ הגישה הרציונלית יש מספר הסברים לתופעה: מודל הסוכן (Principle-Agent) - הציבור מסמיך את הפוליטיקאי לטפל בענייניו מתוך אמונה כי הידע הייחודי של הנציג ישיג את המטרה. אבל בפועל הנציג מנצל את שליחותו כדי לקדם את האינטרסים של עצמו, או של גורמים זרים, על חשבון השולח. זה מתרחש
:על בסיס הגישה הרציונלית טענה סוזן רוז-אקרמן (Rose-
* '''הגישה התרבותית''': הגישה התרבותית מתקשרת לגישה הפסיכולוגית ומסבירה את קיומם של קשרי הון-שלטון באמצעות ניתוח מערכת ה[[ערך (אתיקה)|ערכים]] וה[[נורמה|נורמות]] של ה[[חברה (סוציולוגיה)|חברה]]. ה[[שחיתות שלטונית|שחיתות]] בכלל וקשרי הון-שלטון בפרט קיימים בחברות שנותנות לגיטימציה לתופעה, כך שתופעות הנחשבות ב[[מערב]] לשחיתות נחשבות ב[[מדינה מתפתחת|מדינות מתפתחות]] לנורמות, למשל, [[נפוטיזם|מינוי קרובי משפחה]] לעמדות שלטון היא תופעה המקובלת במדינות מסוימות מכיוון שהשליט חב [[חוב]] ל[[משפחה|משפחתו]]{{הערה|Gabriella Montinola and Robert Jackman, " Sources of corruption- a cross country study," British Journal of Political Studies, 32, N. 1 (January 2002), p. 148}}. נקודה זאת מתקשרת לנורמה נוספת, והיא קבוצת הייחוס של ה[[פקיד|פקידים]] - במדינות מתפתחות ה[[נאמנות (רגש)|נאמנות]] השבטית קודמת לנאמנות לכלל הציבור ולכן [[עובד ציבור]] יבחר לקדם אנשים מהשבט שלו על פני טובת כלל הציבור. חלק מהביקורת על הגישה התרבותית היא שהגישה מתעלמת מכך שיכול להיות שלאזרחים במדינות הללו אין אפשרות [[מחאה|למחות]] נגד השחיתות מכיוון שמדובר לרוב במדינות לא [[דמוקרטיה|דמוקרטיות]]. ביקורת נוספת היא שמדובר בהסבר חלקי המתעלם מגורמים משמעותיים שאינם תרבות, כמו [[כלכלה]] ו[[פוליטיקה]] למשל.
* '''הגישה הפונקציונלית''': גישה זו רואה בשחיתות בכלל וביחסי הון ושלטון בפרט דפוס שממלא פונקציה מסוימת בחברה. קרי, השחיתות ממלאת מקום שמערכות ה[[חוק]] נכשלות למלא, בגלל כשלים מבניים. ה[[סוציולוג
* '''הגישה הפוסט פונקציונלית''': הגישה הפוסט פונקציונלית בדומה לגישה הפונקציונלית רואה את החברה כמערכת כאשר השלטון הוא מערכת משנה של החברה והוא ממלא פונקציה של סדר ויציבות. השונה הוא שהגישה הפוסט פונקציונלית לא רואה את השחיתות כממלאת פונקציה חבויה אלא תוצאה של קידום אינטרסים של קבוצות. חלק מהמקרים האמפיריים שמסבירה הגישה הן מדינות שעברו משלטון אוטוריטרי לשלטון דמוקרטי.{{הערה|נבות, שחיתות פוליטית, עמ'
== מאפיינים עיקריים של קשרי הון ושלטון ==
מניתוח ההסברים התאורטיים לתופעת קשרי הון ושלטון ניתן לנתח את התופעה במספר מאפיינים מרכזיים.
המאפיין הראשון והבסיסי ביותר הוא האינטרס והיכולת להוציאו לפועל. על מנת שייווצר קשר בין הון ושלטון צריך שלשני הצדדים יהיה אינטרס לקיים את הקשר. קרי, למקבל ההחלטות צריך להיות אינטרס לקבל תמיכה כספית או טובות הנאה אחרות מבעל ההון ולבעל ההון צריך להיות אינטרס לקדם את יעדיו הפרטיים באמצעות הפוליטיקה. המרכיב השני הוא היכולת - לבעל ההון צריכים להיות מספקי אמצעים או השפעה רבה במשק ויכולת להתגבש יחד על מנת להציג אינטרס משותף ומכניזם מארגן שיתגבר על בעיות של פעולה קולקטיבית.{{הערה|בן פורת, "עסקים ושלום: עלייתו ונפילתו של המזרח התיכון החדש," עמ'
המאפיין השני הוא ריכוזיות. ריכוזיות כשלעצמה לא מעידה על קשרי הון-
המאפיין השלישי הוא סוג המשטר. הקשר בין סוג ואופי המשטר ובין בעלי ההון אינו מתרכז במשטר אחד. במשטר הדמוקרטי, שבו מקבל ההחלטות תלוי בבחירתו על ידי הציבור, ע"פ הגישה הפוסט פונקציונלית הקשר בין התופעה לבין [[דמוקרטיה ליברלית]] מתרחש כאשר מקבלי ההחלטות תלויים בציבור מצד אחד ומצד שני בהמשך הצלחתם של בעלי ההון כמקור לרווחה כלכלית. למרות הסברה כי במשטרים דיקטטוריים הקשר יהיה קטן יותר בשל ריכוזיות המשק ואי תלות השלטון בדעת הקהל. יחד עם אין הדבר נכון תמיד. לא בכל המשטרים הדיקטטורים השלטון מרכז בידיו את השליטה במשק, זה נכון בעיקר למשטרים קומוניסטים ואז הקשר הזה אינו מתקיים בצורתו הרגילה. אז נוצר שוק שחור שמהווה אלטרנטיבה למשק ובו יכולים גורמים פליליים, שכן מסוגלים לצבור הון מסוים, להשפיע על פקידים מקומיים באמצעות שוחד. הדוגמה לכך היא השחיתות בברית המועצות שבה הביורוקרטיה הלא יעילה הביאה לאמונה בציבור כי הדרך היחידה להתגבר על כשלי המערכת היא באמצעות שוחד פקידי ממשל. במשטרים דיקטטוריים לא אידאולוגיים כן קיים הקשר בין הון ושלטון מכיוון שהשלטון, שאינו נבחר על ידי הציבור, חייב לשמור על רמת חיים גבוהה מספיק כדי להבטיח את שרידותו ואם לשלטון אין מקורות מימון עצמאיים כגון [[נפט]] או גז הוא חייב להסתמך על תמיכה של בעלי הון תמורת מתן פריווילגיות פוליטיות כגון רגולציה, מכסים, רישיונות וזיכיונות. בזמן המלחמה הקרה, לדוגמה, בעלי הון שחששו מפני הפיכות קומוניסטיות במדינות אמריקה הלטינית והעולם השלישי בכלל תמכו במשטרים דיקטטורים ימניים, בעידודה של ארצות הברית, על מנת לשמור על האינטרסים הכלכליים שלהם במדינות הללו.{{הערה|Greg Grandin, The last colonial massacre: Latin America in the cold war ( Chicago: the university of Chicago press, 2004), p.7}} לא רק הממשל תלוי בבעלי ההון במדינות השונות אלא שגם אנשי העסקים תלויים בהחלטות הממשלה ולכן יש לממשל עצמאות מסוימת ויכולת ההצלחה של אנשי העסקים תלויה גם ביכולת התארגנותם.{{הערה|בן פורת, "עסקים ושלום: עלייתו ונפילתו של המזרח התיכון החדש," עמ' 185}} במשטרים דמוקרטיים וליברליים אין מגבלות על התארגנותם של אנשי עסקים ולכן יכולתם להשפיע דרך מכניזם מאורגן גדולה יותר, כל עוד פעולותיהם נשארות במסגרת החוק. במדינות דיקטטוריות הממשל יכול להטיל מגבלות על אנשי העסקים, כולל הלאמה של נכסיהם. כך למשל ברוסיה, למרות היותה מדינה דמוקרטית, ישנן מגבלות רבות על התארגנותם של אנשי עסקים שמזוהים עם האופוזיציה, כולל השלכתם לכלא.{{הערה|
== הון ושלטון בישראל ==
עד שנות ה-70 המפה הפוליטית בישראל הייתה של מפלגה דומיננטית - [[מפא"י]] שהייתה מעורבת בצורה מאסיבית בקביעת המדיניות הכלכלית על ידי ויסות, פיקוח וע"י היותה של ישראל [[מדינת רווחה]]. כמו כן ההסתדרות, שהייתה קשורה למפא"י, שלטה ברוב המעסיקים בארץ דרך איגודי עובדים. באותה תקופה קהילת אנשי העסקים בישראל שיתפה פעולה עם השלטון על רקע סגנון חיים משותף וקשרים אישיים שהתבטאו ברקע ההיסטורי של רבים מאנשי העסקים שבאו מתנועת העבודה.{{הערה|בן פורת, "עסקים ושלום: עלייתו ונפילתו של המזרח התיכון החדש," עמ' 187}}
משנות ה-70 החלה מדיניות הפרטה בישראל שהואצה בשנות ה-90 יחד עם כניסת ישראל לשוק הגלובלי, הורדת מכסים וחתימת הסכמי סחר חופשי. מדיניות ההפרטה הביאה לנסיגת המעורבות הממשלתית בכלכלה ולעלייה בכוחם של המעסיקים ובעלי ההון שקיבלו שליטה על חברות ממשלתיות גדולות, שהופרטו. כניסתה של ישראל לשוק הגלובלי והתפתחות תחום התקשורת הביאו גם לעלייה במימון מערכות הבחירות ולתלות של הפוליטיקאים בתרומות.{{הערה|אורי רם, הגלובליזציה של ישראל: מק'וורלד בתל אביב, ג'יהאד בירושלים (תל אביב: רסלינג, 2004), עמ' 38 - 40}} יחד עם זאת הדעות על קשרי הון ושלטון בישראל חלוקות. לפי ספרו של יורם גבאי קשרי הון-שלטון בישראל פחות דומיננטיים מכיוון שחוק מימון מפלגות מגביל מאוד את גודל התרומה שניתן לתת ולכן פוליטיקאים לא יכולים להסתמך באופן ממשי על בעלי הון ואינם חייבים להם תמורה כלשהי.{{הערה|יורם גבאי, כלכלה פוליטית : בין מראית עין כלכלית למציאות כלכלית (תל-
אחת הטענות הללו עלתה במהלך תהליך השלום של אוסלו בתחילת שנות ה-90. כניסתה של ישראל לשוק הגלובלי יחד עם תחילתו של תהליך השלום הביאו לצמיחה כלכלית כאשר במקביל עם עליית כוחה של קהילת העסקים בישראל הביא את קהילת העסקים למסקנה כי יש ביכולתם להשפיע ולקדם את תהליך השלום. קשריה האישיים והמקצועיים של קהילת העסקים עם יצחק רבין ועם מקבלי החלטות אחרים אפשר לה להכתיב את סדר היום הכלכלי-פוליטי ואף לקדם סדר יום עיתונאי אוהד. אך למרות זאת, כאשר תהליך השלום נקלע לקשיים ב-1996, התגלה כי כוחה של קהילת העסקים היה מוגבל ולמרות עוצמתה ההגמוניה של קהילת עסקים לא התממשה לחלוטין.{{הערה|בן פורת, "עסקים ושלום: עלייתו ונפילתו של המזרח התיכון החדש," עמ' 186}} מהצד השני של המטבע, היה זה [[החשב הכללי]] לשעבר, [[ירון זליכה]], שבספרו "הגווארדיה השחורה" תיאר מספר פרשיות שחיתות שקשורות ליחסי הון-שלטון. ביניהן ניתן למנות את ניסיונו של [[אהוד אולמרט]] להטות את המכרז למכירת [[בנק לאומי]] ב-2005 לטובת חברו, איש העסקים האוסטרלי, פרנק לואי כאשר העביר לו מידע פנימי שבעצם נתן ללואי אפשרות לקנות את חלקה של המדינה בבנק במחיר נמוך הרבה יותר משיוויו בשוק ונתן העדפה ברורה ללואי בצורה שהפלתה גורמים אחרים שניגשו למכרז.{{הערה|ירון זליכה, הגווארדיה השחורה (אור יהודה : כנרת, זמורה-ביתן, 2008), עמ' 244 - 294
פרשה חמורה נוספת הייתה על התמלוגים של [[מפעלי ים המלח]] וכאן נטען כי האחים עופר דיווחו ביודעין על רווח של מאות מיליוני שקלים פחות ממה שהיה בפועל וכך לא העבירו למדינה את התמלוגים המגיעים לה. פרשיות אלה הביאו את העיתונאי מיקי רוזנטל להוציא סרט על קשרי האחים עופר לגורמי שלטון, [[שיטת השקשוקה]], אשר מתאר התנהלות מושחתת של פקידי ממשל בכל הנוגע לאחים עופר. בין השאר החשב הכללי לשעבר, ניר גלעד, אשר מונה ליו"ר "החברה לישראל" ויחסים הדוקים בין גורמי ממשל בכירים לבעלי ההון והעיתונות מה שמביא לקידום האינטרסים של האחים עופר על חשבון הציבור.{{הערה|מיקי רוזנטל, "
בשנים האחרונות ישנה
== הון-שלטון במזרח אירופה לאחר סיום המלחמה הקרה ==
המשק הסובייטי ששלט במזרח אירופה עד סוף המלחמה הקרה היה משק אשר היה כולו בבעלות המדינה. בשל כך נוצרו 2 בעיות מרכזיות - הקצאה לא יעילה של משאבים
תהליך ההפרטה של תקופת גורבצ'וב ולאחריו ילצין נועד לשחרר את כוחות השוק ולעודד יוזמה פרטית.{{הערה|Maxim Boycko, Andrei Shleifer, Robert Vishny, Privatizing Russia (Cambridge, Mass. : The MIT Press, 1995), p.9}} אך בפועל אי יעילותה של התעשייה הסובייטית בשילוב עם התערבות של פוליטיקאים מקומיים ומנהלי חברות הביאו למכירת התעשייה הסובייטית במחירי הפסד. כך נמכרו כ-100 מיליון מניות עד שנת 1994 במחיר לא גבוה מ-20$ למניה כך שהתעשייה הסובייטית נמכרה בשווי של 20 מיליארד דולר בלבד.{{הערה|שם, 117}} זה הוביל לכך שאנשי עסקים יכלו להשתלט על תעשיות אסטרטגיות במחירי מציאה ובכך שחברות אלה העסיקו מאות אלפי עובדים להשפיע על הפוליטיקה הרוסית באמצעות לחץ לשמירת האינטרסים הכלכליים שלהם כדי לא לפגוע בחברות וכן על ידי תמיכה כספית בפוליטיקאים. צמיחתו של מעמד האוליגרכים ומעורבותם בפוליטיקה הוביל אף חלק מהם להתמודד בבחירות למשרות פוליטיות. אחד מהמפורסמים היה רומן אברמוביץ שהפך בשנת 1999 למושל מחוז צ'וקוטקה,{{הערה|“Abramovich- once again the spokesman of Chukotka”, Roman Abramovich, 5.4.11. http://roman-abramovich.com/article/28-abramovich-snova-spiker-chukotki.html}} אוליגרך נוסף הוא בוריס ברזובסקי, שהואשם במימון מסע הבחירות של ילצין ומאוחר יותר של [[נשיא אוקראינה]] יושצ'נקו.{{הערה|“Boris Berezovsky”, Public Broadcasting, October 2003. http://www.pbs.org/frontlineworld/stories/moscow/berezovsky.html}} הצד השני של המטבע היה מעורבותם של פוליטיקאים בחברות דרך אספקת הלוואות זולות לאותן חברות ורגולציה.{{הערה|Boycko, Shleifer, Vishny, Privatizing Russia, p.122}} עם עלייתו של ולדימיר פוטין לשלטון בשנת 1999 החלה רדיפה של אוליגרכים תומכי אופוזיציה והלאמת נכסיהם. כיום ע"פ הערכה יותר מ-30% מתעשיית הנפט נמצאת בבעלות המדינה.{{הערה|
== הון ושלטון במזרח אסיה ==
מדינות רבות במזרח אסיה מאופיינות בקשרי הון שלטון כמאפיינים מרכזיים של הכלכלה הפוליטית. מדובר לרוב בקשרים שמבוססים על קשרי משפחה או הכרות אישית בין פוליטיקאים ותאגידים, שלרוב הם תאגידים בשליטה משפחתית כדוגמת הזאיבצו היפניים או הצ'אבול הדרום קוריאניים.{{הערה|Kang, "
למרות התפיסה של קשרי הון שלטון כשחיתות במזרח אסיה זה לא תמיד נתפס כך. בחלק מהמדינות קשרי הון שלטון עזרו להתגבר על עלויות עסקה של הממשלה והקשר בין חברות עסקיות והממשלה עזרו להתגבר גם על בעיית שיתוף פעולה והיעדר מידע ובכך תרמו לצמיחה הכלכלית. בקוריאה הדרומית הממשלה נתנה הלוואות זולות לצ'אבול ועודדה את התאגיד לצמיחה מתוך הבנה כי פגיעה בו תהפוך לפגיעה בכלכלת המדינה.{{הערה|שם, 447}}
שורה 63:
== לקריאה נוספת ==
* בן פורת, גיא. "עסקים ושלום: עלייתו ונפילתו של המזרח התיכון החדש," מתוך שלטון ההון, עורכים [[דני פילק]] ואורי רם,תל אביב: [[הוצאת הקיבוץ המאוחד|הקיבוץ המאוחד]], עמ'
* גבאי, יורם. כלכלה פוליטית : בין מראית עין כלכלית למציאות כלכלית. תל-
* [[ירון זליכה|זליכה, ירון]]. הגווארדיה השחורה. אור יהודה : [[כנרת, זמורה-ביתן]], 2008.
* נבות, דורון. שחיתות פוליטית כרך א',ירושלים: [[המכון הישראלי לדמוקרטיה]], 2008.
שורה 84:
* [http://progdemocracy.com/2013/04/01/%d7%94%d7%9b%d7%a0%d7%a1-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%aa%d7%99-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%99-%d7%9c%d7%a1%d7%95%d7%92%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%95%d7%9f-%d7%a9%d7%9c%d7%98%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%99%d7%aa%d7%95-2/ הכנס השנתי השני לקשרי הון-שלטון-עיתונות בישראל] (אפריל 2013) של 'העמותה לדמוקרטיה מתקדמת'
* התנועה לאיכות השלטון, "[http://www.mqg.org.il אות אביר השלטון]", 2010
* צח יוקד, [http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/414/593.html
* {{ynet
* {{TheMarker|אקונומיסט|איך לפרק את הקשר בין ההון לשלטון בעולם|1.2937365|8 במאי 2016}}
* {{TheMarker|צבי זרחיה|משטרת הטייקונים של מבקר המדינה: הקים ועדה לבחינת יחסי הון-שלטון|1.559021|11 בינואר 2010}}
* {{TheMarker|סמי פרץ|מי הם יושבי פורום ראשי המשק ואת מי זה משרת?|1.630196|22 באפריל 2011}}
* [[מיקי רוזנטל]], [https://youtu.be/r-Smj3_SC2E שיטת השקשוקה], באתר [[
* {{TheMarker|גיא רולניק|המינוי שצריך לעורר חלחלה|1.2949235|21 במאי 2016}}
* {{TheMarker|איתן אבריאל|כך התרסקה השיטה: סוף שלטון הפחד של הטייקונים|1.4410156|10 בספטמבר 2017}}
שורה 100 ⟵ 99:
[[קטגוריה:שחיתות]]
[[קטגוריה:ממשל ומדיניות]]
|