רצח הלורד מוין – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
התו השמיני (שיחה | תרומות) |
הלבשת קישורים עירומים |
||
שורה 13:
ב-[[10 בינואר]] 1945 הועמדו חכים ובית צורי לדין בפני [[בית דין צבאי]] מצרי ונדונו ל[[עונש מוות|מוות]]. הם הוצאו להורג בקהיר ב[[ח' בניסן]] [[ה'תש"ה]] [[22 במרץ]] [[1945]] בעודם שרים את "[[התקווה]]".
במשפטו אמר חכים:
{{ציטוט|תוכן="החוק צריך להתבסס על הצדק. הוא מטיל חובות על האזרחים, אולם הוא גם מעניק להם זכויות. אם לא, אם החוק איננו מתבסס על הצדק, אין כל יסוד שיכבדוהו. חברי ואני חונכנו ברוח התנ"ך שלנו, המצווה: לא תרצח. אולם לא היה כל אמצעי אחר כדי להשפיע שיכבדו את זכויותינו, שזילזלו בהן. לכן החלטנו לפעול ועשינו זאת בשם הצדק העליון. כיום אומרים לנו לענות על האשמה של רצח הלורד מוין. אנו מאשימים את הלורד מוין ואת הממשלה שהוא ייצג ברצח מאות ואלפים מאחינו ואחיותינו. אנו מאשימים אותם בגזילת מולדתנו ושוד רכושנו. היכן החוק שלפיו צריך לשפוט אותם על פשעיהם? אל מי יכולנו לפנות כדי להשיג צדק? חוק זה עדיין איננו רשום בשום ספר חוקים, אך הוא כתוב בלבנו. על כן אנוסים היינו לקחת את הצדק לידינו. באיזו זכות מבקש מאיתנו העולם שלום? האם בשם ההתחסדות הצבועה, בשם העמידה על דם בני עמנו, בשם החרפה, או בשם העבדות שהטילו עלינו? איי ספר הדינים, שיפרט את הסעיפים האלה בחוקיו?
לכן ביקשתי בראשית הדיונים שענייננו יובא בפני בית דין בינלאומי, שרק לו הזכות לשפוט על הצדק העליון שהפעילנו.
בשם צדק זה, העליון והיחידי, אני מבקש מכם לזכותנו בדינכם."}}
חכים ובית צורי זכו לתמיכה רבה ברחובות קהיר, אשר ראו בהם לוחמים נגד השלטון הבריטי השנוא.
מבית המאסר כתב אליהו להוריו במכתבו:
{{ציטוט|תוכן="כחייל נשלחתי לחזית ונפלתי בשבי, וצריך לדעת לא רק איך להילחם אלא גם איך ליפול. אני שמח לעמוד במבחן זה מפני שעכשיו, יותר מאשר בכל רגע אחר בחיי, אני בטוח בצדקת רעיונותי; מפני שהאידיאל שלי הוא רעיון האמת וסוף האמת לנצח. אני נכון לכל. יבוא יום, הורי היקרים - ואני מקווה כי קרוב היום - כאשר יתנוסס הדגל העברי מעל הרי ירושלים והחופש ישרור בכל ערי הארץ, ואמהות ואבות ישמחו בילדיהם מתוך חרות ודרור."}}
שורה 27:
חכים ובית צורי נקברו בבית העלמין היהודי בקהיר. ב-[[22 ביוני]] [[1975]], ביוזמתו של חבר הכנסת [[יצחק שמיר]],{{הערה|[[חיים משגב]], '''שיחות עם יצחק שמיר''', [[ספרית פועלים]], עמוד 41}} שהכיר את השניים ושלח אותם למשימה, הועלו גופותיהם של חכים ובית צורי לישראל במסגרת הסכם [[חילופי שבויים]] עם מצרים, והם נקברו בטקס צבאי ב[[חלקת עולי הגרדום בהר הרצל]]. במהלך האירוע נפתחו ארונותיהם של השניים והתגלה כי גופותיהם נותרו ללא פגע למעלה מ-30 שנים. [[גאולה כהן]] סיפרה בראיון ברדיו ב-7 באפריל 2014:
{{ציטוט|תוכן="[[יצחק שמיר|שמיר]] הלך כמה עשרות מטרים עד אליהם. הלכתי אחריו במרחק מסוים. לא נתנו לנו להתקרב יחד איתו. הארונות הונחו על הקרקע עם משמר חיילים. הוא הגיע לגופות והחל טקס פתיחת הארונות. זה היה רגע מצמרר. אף אחד לא ידע מה נמצא בתוך הארונות. זה היה מצמרר לעילא ולעילא כי כשהורידו את הכסות מהפנים התברר שמשקיפים אלינו שני אנשים צעירים ויפים ללא קמט בפניהם, כאילו נולדו מחדש".{{הערה|{{קישור כללי|כותרת='הגופות נותרו עשרות שנים ללא קמט בפניהן'|אתר=ערוץ 7|כתובת=https://www.inn.co.il/News/News.aspx/274189|שפה=he|תאריך_וידוא=2019-02-16}}}}}}
פרקי חייהם הונצחו בכמה ספרים, בהם "המעש" למ. פרנק; "ספר עולי הגרדום" לי. נדבה; "חיילים אלמונים" לי. בנאי ועוד. בדצמבר 1982 הוציא [[השירות הבולאי]] של מדינת ישראל בול לזכרם, וכן נקראים על שמם רחובות, כיכרות וגנים במקומות שונים בארץ. חלק מהרחובות קרויים "שני אליהו", כפי שכונו חכים ובית צורי בפי חבריהם למחתרת.
==ביקורת על ההתנקשות==
ההתנקשות עוררה ביקורת קשה בקרב הנהגת [[היישוב]], וכמו כן בבריטניה, גם בקרב גופים שתמכו ביישוב היהודי. באותם ימים בריטניה הייתה עדיין בעיצומה של [[מלחמת העולם השנייה]], והיו שראו בפגיעה בה כפגיעה במאבק מול גרמניה. הנשיא לעתיד [[חיים ויצמן]] אמר כי מותו של הלורד מוין כאב לו יותר ממות בנו (שנהרג
בעקבות ההתנקשות, הודיע [[וינסטון צ'רצ'יל]], שהיה אחד התומכים היחידים בממשלה הבריטית במפעל הציוני (ומי שמינה את לורד מוין, שהיה ידידו הקרוב, לתפקידו) על סדק שנפער בתמיכתו בציונות ואמר:
שורה 38:
{{ציטוט|תוכן=אם חלומותינו למען הציונות יסתיימו בעשן אקדחיהם של מתנקשים ומאמצינו למען עתיד הציונות יניבו כנופיות חדשות של גנגסטרים שלא היו מביישים את גרמניה הנאצית, רבים כמוני ייאלצו לשקול מחדש את העמדה שבה החזקנו זמן כה רב ובעקביות בעבר... אם ברצוננו שתיוותר תקווה כלשהי לעתיד שלו ומוצלח לציונות, הפעולות המרושעות האלה חייבות להפסק והאחראים להן צריכים להעקר מן השורש.|מרכאות=כן|מקור=ג'יימס באר, '''קו בחול: בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון''', עמ' 295}}
[[ההגנה]] והאצ"ל גינו את ההתנקשות ובעקבות הלחץ נאלץ הלח"י לעצור את פעולות הגרילה ופעילויות הטרור נגד גופים בריטיים, עד סוף מלחמת העולם השנייה. בקרב חלק ניכר מהיישוב העברי הפעולה הוגדרה כטרור. [[דוד בן-גוריון]] ו[[משה שרתוק]] שיגרו מברק לראש הממשלה המצרית, [[אחמד מאהר]], ובו כתבו:
{{ציטוטון|היישוב העברי בארץ והציבור היהודי בעולם כולו נרעשו ונזדעזעו מהרצח של לורד מוין, המיניסטר הבריטי למזרח התיכון, שבוצע בקאהיר לעיני השמש. אנו מתעבים את הרוצחים ורואים בהם כבוגדים בעמם ומביעים אהדתנו לממשלה המצרית בשל הקושי החמור שנגרם על ידי הרצח הזה.}}{{הערה|{{דבר||רוצחי לורד מוין בוגדים בעמם|1944/11/09|00117}}}}
שורה 45:
הביקורת הקשה על ההתנקשות הביאה להרחקת אנשים הקשורים לאצ"ל וללח"י מבתי ספר וממקומות עבודה, והיוותה את אחת הסיבות ל[[סזון]].
ברנרד וסרשטיין כתב על האפשרות כי הרצח עיכב את הקמת מדינת ישראל:
:{{ציטוטון|בעלי-סמכות אחדים בימינו, ביניהם הפרופסור יהודה באואר, סר ישעיה ברלין וד"ר מיכאל כהן, מניחים כי רצח מוין מציין, אם כן, אבדן הזדמנות לציונים. לא יכולה להיות, כמובן, כל ודאות לגבי עניינים כאלה. אך ישנה עדות היסטורית מוצקה לביסוס ההערכה, שאלמלא נרצח מוין, ייתכן שמדינת ישראל הייתה מוקמת, בתמיכה פעילה של שלוש המעצמות הגדולות, ב-1945 ולא ב-1948}}.{{הערה|שם=Wasserstein}}
שורה 51:
==מידת ההצדקה להתנקשות==
מאז הרצח קיימת מחלוקת לגבי הצדק והחכמה שבבחירה להתנקש בלורד מוין. מצדיקי הרצח מצביעים על פעולות שונות של הלורד מוין שהיו עוינות במיוחד כלפי המפעל הציוני. לטענתם, הלורד מוין, בתפקידו כנציב הבריטי הממונה על המזרח התיכון, פעל במלוא כוחו למנוע כניסת יהודים לארץ ישראל.
כן מעמידים לחובתו את העובדה שבשנת [[1941]] דחה הלורד מוין את בקשותיהם של [[חיים ויצמן|ויצמן]] ו[[דוד בן-גוריון|בן-גוריון]] להקים את ה[[אוגדה|דיוויזיה]] היהודית, שהובטחה לוויצמן על ידי צ'רצ'יל. לפי הוראותיו של מוין, התערב הציר הבריטי ב[[טורקיה]] אצל השלטונות הטורקיים ודרש לגרש את אוניית המעפילים [[סטרומה]] למימי [[הים השחור]], מקום שבו טובעה על אנשיה ב[[טורפדו]] סובייטי ב-[[24 בפברואר]] [[1942]]. ההיסטוריון [[ברנרד וסרשטיין]] ציין, בשנת 1982, כי "חשדות לח"י, שהוא מילא תפקיד אישי מכריע בהחלטות שהובילו לטביעת 'סטרומה' בפברואר 1942, מתאמתות, יש לומר, בכתוב בתיקים הרשמיים שבארכיונים, שעתה הם בני-השגה. למעשה, בשלב המכריע של הטיפול הרשמי בפרשת 'סטרומה' הייתה זו התערבותו האישית של מוין שהיטתה את הכף נגד כל הקלה במדיניות הבריטית לטובת הפליטים שעל סיפון האניה".{{הערה|שם=Wasserstein|1=ברנרד וסרשטיין, [http://lib.toldot.cet.ac.il/pages/item.asp?item=17985 אור חדש על רצח הלורד מוין], '''[[זמנים]]''', 1982.}} באותה שנה נאם ב[[הפרלמנט הבריטי|פרלמנט הבריטי]] ואמר כי את יהודי [[אירופה]] יש ליישב במקומות מבודדים וב[[מדגסקר]].
הלורד מוין נחשד כי סיכל בשנת [[1944]] את שליחותו של [[יואל ברנד]], שנשלח על ידי ה[[נאצים]] להציע לבריטים לקנות את חיי שארית יהודי הונגריה בתמורה לציוד צבאי ומשאיות (עסקה שכונתה "[[סחורה תמורת דם]]") ושלח את ברנד למעצר. ברנד טען כי שמע בריטי אומר "מה אעשה במיליון יהודים?" ולאחר שהבריטי עזב אמר לו איש צבא כי היה זה הלורד מוין.{{הערה|{{דבר||"מה אעשה במיליון יהודים?" שאל לורד מוין את יואל ברנד|1954/04/04|00204}}}} ב-[[1956]] טען ברנד כי ייתכן ולא היה זה הלורד מוין שאמר את הדברים אחרי הכל אלא פוליטיקאי בריטי אחר. מספר שנים מאוחר יותר, בעת שהעיד ב[[משפט אייכמן]], חזר בו ושוב טען כי היה זה הלורד מוין שאמר זאת. ההיסטוריונים כיום חלוקים בדעותיהם לגבי העובדה הזו וחלקם סבורים ששניהם מעולם לא נפגשו.
| |||