ויקיפדיה

יהדות אורתודוקסית – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
משפט ארוך מדי
מ תיקון כיווניות הערת שוליים
שורה 56:
רש"ר הירש ודומיו אימצו הן את תוכניתה הפדגוגית של ההשכלה המתונה מימי וייזל ומנדלסון, אם כי הם עצמם כבר היו פוסט-משכיליים ותקשרו בגרמנית עם מעט שימוש בעברית, והן רבים מהשינויים האסתטיים של יעקבסון בווסטפליה.{{הערה|שם=סילבר}} הם קיבלו בשתיקה את תהליך ה[[חילון]] שעבר על החברה בסביבתם ואת העברתן של שאלות האמונה לספירה דתית מתוחמת, ונקטו בפועל בגישה של מִידוּר (קוֹמְפָּרטמֶנטָליזציה), כשהם מגבילים למינימום את ייחודם במרחב הכללי ושומרים אותו לזה הדתי הפרטי: בין היתר, [[בית המדרש לרבנים בברלין]] השמיט מתוכנית לימודיו כמעט לגמרי את חלק "[[חושן משפט]]" של ה[[שולחן ערוך]], שלא היה רלוונטי בעולם שההלכה לא היוותה בו עוד את הדין האזרחי. הירש גיבה זאת אידאולוגית. כך, לדוגמה, הוא הוסיף לאחוז בתפישה המשיחית המסורתית, אך ניתקה מהקשריה הארציים והפוליטיים שהיו מקובלים בעבר באמצעות הדגשת אופייה העל-טבעי. כך הועברה הציפייה למשיח לתחום האמונה המופרד, תחום שנעדר עתה כל השלכות מעשיות והמדינה הייתה יכולה להיות אדישה כלפיו, כחלק מהסדר המחולן החדש. מהלך זה התאים לציבור תומכיו, שביקש לא לחרוג מהותית מהדת והמסורת, אבל לא פחות מכך, בלשונו של [[דניאל אלעזר]], להיות {{ציטוטון|פטריוטים ליברליים גרמנים בני דת משה.}}{{הערה|אלינסון, Hildesheimer, עמ' 18-19; ישעיהו ליבמן, "התפתחות הנאו-מסורתיות בקרב יהודים אורתודוקסים בישראל", מגמות כז, אייר תשמ"ב, עמ' 235-238;{{כ}} על יחסו של הירש לשאלה: Arthur A. Cohen, Paul Mendes-Flohr, '''20th Century Jewish Religious Thought''', University of Nebraska Press, 2010 עמ' 348.; הציטוט המדויק: דניאל אלעזר, '''Community and Polity: The Organizational Dynamics of American Jewry''', Jewish Publication Society, 1995, עמ' 102.}}
 
במערב אירופה, שבה קיבלו היהודים אמנציפציה ועברו מודרניזציה מלאה בשלב מוקדם יחסית, פעלו באופן דומה למדי (אך ללא השיטתיות ההשקפתית הגרמנית) [[הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת]] והרבנות הראשית הבריטית של [[נתן מרקוס אדלר]]. הם נותרו נאמנים במוצהר לעקרונות הדת, אך אימצו במידה רבה את גינוני הסביבה. בצרפת התיר הרב הראשי שלמה אולמן לערוך טקסי קונפירמציה ולנגן בעוגב בשבת על ידי גוי,{{הערה|1=רביצקי, שלמון, פרזיגר. עמ' 389-390.}} ובבריטניה הושפע מנהג אנגליה של [[ק"ק כנסת ישראל]] מ[[הכנסייה האנגליקנית]].{{הערה|1=[http://opus.kobv.de/ubp/volltexte/2012/6150/pdf/pardes18_s35_49.pdf Minhag Anglia: The Transition of Modern Orthodox Judaism in Britain].|שמאל=כן}} בארצות אלה וברבות אחרות באירופה ומעבר לה, התקבע הדגם של רבנות רשמית מסורתית לצד קהל שנטש את קיום המצוות כמעט כליל, ונע בין זיקה חלקית לחיי הדת לאדישות גמורה.
 
===חכמת ישראל===
שורה 91:
בעשור הראשון של המאה ה-20 התחזקה ההסתייגות ממגמות החילון בציונות. [[יצחק ברויאר]] ו[[יעקב רוזנהיים]], שני עסקנים גרמניים, הביאו ב-1912 לכינונה של [[אגודת ישראל]], גוף שנסמך על תמיכת השמרנים במזרח אירופה והנאו-אורתודוקסים בגרמניה ושאף להנהיג את הציבור שומר המצוות בכל העולם. האגודה הייתה מצויה בעימות עם גורמים חילוניים כמו גם עם "[[המזרחי]]" [[ציונות דתית|הציונית-דתית]], שתומכיה דחו את הנהגתה הפוליטית של [[מועצת גדולי התורה]] שלה; הקרע בין השתיים הלך והעמיק בפולין העצמאית, ומתבטא עד היום בפערים בין החרדים מאגו"י ל[[דתיים לאומיים|ציבור הדתי-לאומי]]. לאחר שסירבה ב-1923 להתנות חברות בה בהשתייכות לקהילה פורשת ואימצה אסטרטגיה של "[[נהרא נהרא ופשטיה]]" (היתר בסיסי לאנשיה לפעול כל אחד במקומו לפני תנאי הסביבה), דחו אותה גם האורתודוקסים העצמאיים בהונגריה. הלשכה המרכזית של אלה בבודפשט, שריסנה אותם למן הפרדת הקהילות ב-1871, איבדה מהשפעתה עם [[חוזה טריאנון|חלוקת הונגריה ב-1920]]. האדמו"ר ה[[צ'כוסלובקיה|צ'כוסלובקי]] [[חיים אלעזר שפירא]] מ[[מוקצ'בו]], הדמות הבולטת בחוגי הקנאים [[בין מלחמות העולם]], ראה באגודה ובציונות גם יחד מעשה שטן.{{הערה|שם=סילבר}}
 
[[מהפכת 1917]] הביאה להסרת ההגבלות מעל היהודים בשטחיה של מה שהייתה אז ל[[ברית המועצות]], והשילוב בין שוויון זכויות למדיניות אנטי-דתית תוקפנית של הממשל הסובייטי הביא לטמיעה מואצת של הדור הצעיר, באזור שאורח החיים הישן אומנם כורסם בו רבות, אך ערב המהפכה עוד נחשב למעוז שמרני. [[בין מלחמות העולם]] התחולל חילון מזורז ללא כפייה שלטונית דומה גם ב[[הרפובליקה הפולנית השנייה|פולין העצמאית]] וב[[המדינות הבלטיות|מדינות הבלטיות]], והוערך כבר אז כי האדוקים יעשו למיעוט שולי בין כלל היהודים תוך זמן קצר. בסוף שנות ה-30 נאמד שיעור שומרי המצוות הקפדנים בפולין, המרכז המובהק ביותר של אלו בעולם, בבין 20% ל-33%.{{הערה|Jaff Schatz, '''Jews and the Communist Movement in Interwar Poland''', בתוך: Dark Times, Dire Decisions : Jews and Communism''', Avraham Harman Institute''' of Contemporary Jewry. Oxford University Press, 2005. עמ' 35.}} החברה האורתודוקסית התגבשה במזרח אירופה בעיקר בתקופה זו. הופעתו של [[החפץ חיים]] כפוסק המקובל על כל החוגים באמצעות תפוצת חיבורו [[המשנה ברורה]], תמיכתו באגודה והאופן שבו גישר על הפערים בין [[חסידים]] ל[[ליטאים (זרם)|מתנגדים]] למול האתגרים המשותפים מיצבה אותו כמנהיג הציבור.{{הערה|בנימין בראון, Orthodox Judaism (בקישורים החיצוניים), עמ' 317.}} עוד בחייו, ובעיקר לאחר מותו ב-1933, התקבעה יותר ויותר הדוקטרינה של [[דעת תורה]], לפיה הייתה לגדולי הרבנים סמכות להורות בעניינים שוטפים גם ללא מתן נימוק הלכתי סדור. ציות לעקרון זה, שגרסאות בוסריות שלו ניבעו כבר בימי הקרע בהונגריה, הפך לסממן מרכזי של האגודה.{{הערה|בנימין בראון, 'דוקטרינת דעת תורה: שלושה שלבים', [[יהוידע עמיר]] (עורך), דרך הרוח - ספר היובל לאליעזר שבייד, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל יט (תשס"ה), עמ' 600-537.}}
 
===ארצות הברית===
שורה 110:
בשנות ה-50 היגרו יותר מחצי מיליון [[יהודי ארצות האסלאם]] לישראל. במדינות המוצא שלהם התחוללו חילון ואקולטורציה בהיקף נרחב, אך העימות סביבם נותר מרוסן. על רקע הסביבה המסורתית והיעדר קריאת תיגר אידאולוגית מול סמכות הרבנים מחד, יחד עם היחלשות החינוך התורני מאידך, נקטו הרבנים על פי רוב בגישה מכילה.{{הערה|בנימין בראון, "קשת התגובות: אשכנזים וספרדים" עמ' 64.}}ברוב המרחב קהילותיהם שמרו על אוטונומיה משפטית במידה ניכרת: בין היתר, מוסד ה[[מילת]] נותר על כנו במרבית המדינות הבתר-[[האימפריה העות'מאנית|עות'מאניות]] ולבתי-הדין הרבניים במרוקו הייתה סמכות על חברי עדותיהם בעניינים אזרחיים רבים גם לאחר החלת החסות הצרפתית.{{הערה|ראו למשל: Harvey E. Goldberg, Sephardi and Middle Eastern Jewries: History and Culture in the Modern Era, Indiana University Press, 1996. עמ' 83, 112.}} במובן עמוק יותר, הסביבה המוסלמית – שבה לא הייתה מלכתחילה [[ח'ליפה|הבחנה בין המסגרת האמונית לפוליטית]] – שימרה במידה רבה את תפישת עצמה כ"[[אומה (אסלאם)|אומת המאמינים]]", גם מול עליית הלאומיות הערבית. בתנאים אלה, הלחץ על היהודים להגדיר מחדש את זהותם הטרום-מודרנית הדומה היה חלש יחסית,{{הערה|על כך, ראו לדוגמה: ליטל לוי, [https://www.academia.edu/3277267/ Historicizing the Concept of Arab Jews in the Mashriq], Jewish Quarterly Review, 2008. עמ' 466}} בניגוד ליהודים במערב ומרכז אירופה שהפכו לזרם דתי של "אזרחים בני דת משה" לאחר האמנציפציה, או לאלו במזרחה שהצמיחו את התנועות הלאומיות היהודיות, על המשברים והטלטלות שנבעו מתמורות אלה.{{הערה|ראו בהרחבה: (על המערב) בטניצקי, '''How Judaism Became a Religion'''; (במזרח) [[ישראל ברטל]], '''From Corporation to Nation: Jewish Autonomy in Eastern Europe, 1772-1881''', Jahrbuch des Simon-Dubnow-Instituts, 2006. ראו גם: [[מרדכי קפלן]], [http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/13/5.pdf על רקונסטרוקציה של מושג העם היהודי], עמ' 1-2.}} בישראל ספגו המהגרים השפעות ממערכות החינוך הדתית-לאומית והחרדית שאליהן נשלחו ילדיהם, ובשנות ה-80 הופיעה תנועה אורתודוקסית עצמאית בקרבם: [[חרדים ספרדים|החרדיות הספרדית]] בהנהגת הרב [[עובדיה יוסף]]. זו, על אף השפעתה החזקה של [[חרדים ליטאים|ההשקפה הליטאית]] עליה, שמרה על פתיחות גדולה בהרבה לשאר הציבור.{{הערה|שם=לאו}}
 
ההשקעה העצומה של החברה האורתודוקסית בחינוך ופריון גבוה הביאו בשנות ה-70 להיפוך המגמה שכפתה עליה מגננה מראשית ימיה. באמריקה, קרס [[כור ההיתוך]] מול [[שנות ה-60 של המאה ה-20|תרבות הנגד]]; במערב כולו, התחלפה השאיפה להיטמע בחברת הרוב [[רב-תרבותיות|בהתלהבות לזהות אתנית עצמאית]]. בתהליך מקביל, המתירנות הגוברת עוררה סלידה שמרנית. בישראל ספג האידיאל הלאומי מכה קשה ב[[מלחמת יום הכיפורים]]. למוסדות הלימוד האורתודוקסיים, שאוישו על ידי יוצאי חוגים שמרניים יחסית (עיסוק בהוראה היה עבורם טבעי מתוך תחושת שליחות ומיעוט ברירות), הייתה השפעה ניכרת על הדור הצעיר. זו החליפה את האווירה המשפחתית, שהתפוררה לאחר השואה וההגירות הגדולות, כמקור לידע הדתי. כל אלה הניעו רבים מקרב מי שזיקתם למסורת הייתה רופפת או אף סמלית להעמיק את השתייכותם, בעוד שתנועת ה[[חזרה בתשובה]] צברה תנופה והביאה המונים מבחוץ. בשליש האחרון של המאה ה-20 התחוללה תופעה שכונתה 'תזוזה ימינה' ונרשמה מחויבות גבוהה לשמירת מצוות ולאורח חיים והשקפה דתיים-אקסקלוסיביים. התהליך הקיף גם את הציבור החרדי, שבו תפסו ראשי ישיבות את מקומם של רבני הקהילות מן העבר. הם פסקו באופן מחמיר יותר לציבור הומוגני ומחויב שהיה נכון לקבל זאת על עצמו. אפילו בחסידות סאטמר הקיצונית ניכרה הנטייה בדור הצעיר, שגדל בקהילה שהושתלה באופן מלאכותי ומוכוון-מלמעלה באמריקה, ותקשר בעיקר ב[[יידיש]] לעומת הוריו דוברי ההונגרית או הגרמנית. תופעות כמו נשפי ריקודים לרווקים ולרווקות בבתי-כנסת, שהיו נפוצים ברשת [[ישראל הצעיר]] באמצע המאה, או עירוב בין המינים בתנועות הנוער הציוניות-דתיות, הצטמצמו. לעומתן, התחזקה ההקפדה על פרטים כשמירת [[נידה]], שהיו מוזנחים בקרב חוגים רחבים. ב-1994 כתב [[חיים סולובייצ'יק (היסטוריון)|חיים סולובייצ'יק]]: {{ציטוטון|מה שהיה בשנות ה-60 חומרה אופיינית לבני ברק או לייקווד... הפך בשנות ה-90 לנוהג נפוץ בחוגי האורתודוקסיה המודרנית, ולאקסיומטי בקרב צעיריה.}} בעולם שקם אחרי החורבן של אמצע המאה וחסר את המסורת וההרגלים שלפניו, {{ציטוטון|הטקסט היה לערובה (היחידה) להוראה, המילה הכתובה לאבן-פינה של אותנטיות דתית.}}{{הערה|[http://www.lookstein.org/links/orthodoxy.htm RUPTURE AND RECONSTRUCTION: THE TRANSFORMATION OF CONTEMPORARY ORTHODOXY],Tradition, Vol. 28, No. 4 (Summer 1994). Rn.|שמאל=כן}}
 
השמרנות הגוברת התלוותה בהאשמות על 'התחרדות' מצד האגף הליברלי יותר, שהתגבש תחת הלחץ מימין. עליית [[פמיניזם דתי (יהדות)|הפמיניזם הדתי]] וסוגיות חברתיות אחרות גררו חיכוכים חוזרים ונשנים בשאלות כמו [[סמיכת נשים לרבנות]] ומעמדן בחיי הדת, נורמות צניעות, היחס להומוסקסואלים, מידת הביקורתיות במחקר היהדות ועוד. מנגד ניהל זרם האמצע של הציבור המודרני מאבקים על הלגיטימיות של מעורבות בעולם החיצון ובתרבותו מול הנוטים לחרדיות מלאה. למול דעיכת האיומים האידאולוגיים החיצוניים על האורתודוקסיה לגווניה, הפכו אלה לעימות המרכזי שהיא נתונה בו. התסיסה התבטאה גם בתופעת ה'פוסט-אורתודוקסים', אנשי האגף הליברלי המקיימים אורח חיים חצוי בין קהילתם לערכי החברה הסובבת; בפעילות לכיוון התחדשות רוחנית, כמו עיסוק ב[[נאו-חסידות]] ומיסטיקה (התופעה מוכרת בין היתר בשם 'חבקו"ק', ראשי תיבות של [[חב"ד]], [[חסידות ברסלב|ברסלב]], [[הרב קוק|קוק]] ו[[שלמה קרליבך|קרליבך]]) ובהיחלשות המרכז לעומת הקצוות, כפי ש[[ישיבה יוניברסיטי]] איבדה ממעמדה לטובת טורו קולג' מימין ו'ישיבת חובבי תורה' בהנהגת הרב [[אבי וייס (רב)|אבי וייס]], שהכריז על עצמו כמנהיג 'האורתודוקסיה הפתוחה', משמאל. למול הגינויים על נוקשות ומאובנות ויוזמות השינוי, השיבו השמרנים בארצות הברית ואישים מקרב ה'[[חרד"לים]]' הישראלים בהאשמות על צמיחתה של תנועת רפורמה חדשה.{{הערה|הפרק מ'ההשקעה העצומה' נסמך בעיקר על:
* היילמן, 1-14, עמ' 56–58, 297-298 והספר ככלל.
* אבינועם רוזנק, '''גבולות וסטייה באורתודוקסיה: פסיקה קונסרווטיבית ואורתודוקסייה פוסט-מודרנית''', בתוך שלמון, רביצקי, פרזיגר, עמ' 122–125.
* אדם פרזיגר, '''קונפליקט, פיוס וקירוב לבבות בין האורתודוקסיה החרדית לתנועת הרפורמה בארצות הברית בעידן של פוסט־זרמיות''', בתוך: '''היהדות הרפורמית: הגות, תרבות וחברה''', מכון ון ליר, 2014. עמ' 317-319.}}{{הערה|שם=רפו}} בשלהי 2015 הכריזה [[מועצת גדולי התורה]] באמריקה על התנועה ה'פתוחה' של הרב וייס ועמיתיו כמחוץ לגבולות {{ציטוטון|יהדות התורה (הנקראת ארטאדאקסי)}} ואליהם הצטרפה [[ועידת רבני אירופה]].{{הערה|[http://www.theyeshivaworld.com/news/headlines-breaking-stories/356441 Moetzes Gedolei HaTorah Issues Kol Korei on Open Orthodoxy]|שמאל=כן}}
 
==חלוקה פנימית==
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/יהדות_אורתודוקסית"