יהדות קונסרבטיבית – הבדלי גרסאות

תריסר המייסדים היו קואליציה מגוונת במיוחד. מימין, הרבנים ברנרד דרכמן, [[הנרי פררה מנדס|חיים מנדס]] ו[[כורש אדלר]] ייסדו מאוחר יותר גם את [[האיחוד האורתודוקסי]]; מוראיס עצמו, איטלקי ששאב השראה מ[[שד"ל]], והנרי שניברגר היו אף מסורתיים מאוד. קאהוט, הדמות המשפיעה ביותר על החינוך במוסד, היה חניך האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית. [[מרקוס יסטרוב]], [[פרדריק דה סולה מנדס]] (אחיו של חיים) ואהרן וייז לא רק שעמדו בקשרים ארגוניים עם יצחק מאיר וייז וארגון הקהילות שלו, אלא דגלו במוצהר בפרשנות היסטורית-ביקורתית של הדת והיו קרובים לרפורמה גם אידאולוגית. הכיוון וההגדרה של מה שניסו ללמד בבית המדרש לא הובררו חד-משמעית. מוראיס השתמש במונח "אורתודוקסיה נאורה", ובנאום הפתיחה של הסמינר ב-2 בינואר 1887 הצהיר קאהוט כי הגוף החדש יתנהל "ברוח היהדות השמרנית (Conservative Judaism)", מונח שעוד לא הייתה לו משמעות נפרדת ברורה אך הלך ונעשה רווח.{{הערה|Abraham J. Karp, Jewish Continuity in America: Creative Survival in a Free Society, University of Alabama Press, 2013. עמ' 212-213.}} גורמים בדלניים יותר ניסו להימנע מבית המדרש והתרכזו סביב [[ישיבת רבינו יצחק אלחנן]], אם כי בוגריו שירתו ברוב הקהילות האורתודוקסיות בארצות הברית עד שנות ה-50. אפילו אנשי "[[אגודת הרבנים]]", גוף קטן ומחמיר שניסה לשמר את ההווייה המזרח-אירופאית בארץ החדשה, כתבו על מוראיס, שמת ב-1897, {{ציטוטון|שהיה מחזיק בנושנות... והתלמידים הראשונים שיצאו משם, אמנם היה לבבם שלם לאמונת ישראל ותורתו.}}{{הערה|Gurock, American Jewish Orthodoxy in Historical Perspective, עמ' 162. הציטוט המקורי מתוך: '''ספר היובל של אגודת הרבנים האורתודוקסים דארצות הברית וקנדה: למלאת עשרים וחמש שנים להוסדה (תרס"ב-תרפ"ז)''', אריאב, 1928. עמ' י"ח.}}

 

 

היה זה שכטר שהטביע את חותמו על המוסד והתנועה באמריקה יותר מכל אדם אחר. הוא היה הוגה מקורי: לעיתים הביע דעות מרחיקות לכת לגבי מקורה של התורה, על אף התנגדותו לביקורת המקרא, אך במרכז משנתו עמדה הקביעה כי אין חשיבות יתרה למה שאירע בהר סיני אלא לאופן שבו פורשה הדת על ידי כלל ישראל, מושג מרכזי בהגותו. הסמכות לפתח הלאה את ההלכה הייתה נתונה בידי אותו קיבוץ של יהודים שהמשיכו לשמור עליה. לימים התלבטו יורשיו בשאלה עד כמה רחבים גבולותיו של כלל ישראל, ובאיזו מידה הם צריכים להכיל את מי שרחוק משמירת מצוות. כחלק מתפישתו, חתר שכטר לקונצנזוס רחב ככל האפשר ונמנע לרוב מפעולה עצמאית שהייתה עשויה להרחיק מי מבין הגורמים ביהדות ארצות הברית. בשנים הראשונות לאחר הגעתו פיטר שכטר את מנדס ודרכמן, אם כי הם והאיחוד האורתודוקסי הוסיפו לעמוד עמו בקשרים קרובים. "אגודת הרבנים" האולטרה-שמרנית הוציאה נגד הסמינר כתב נידוי ב-1904.