חיים בן עטר – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור למכון גנזים |
מ בוט החלפות: \1מיסים |
||
שורה 52:
מאחר שלא נולדו לו ילדים, נשא רבי חיים בן עטר בשלב מסוים [[פוליגמיה ביהדות|אישה נוספת]] בשם אסתר בת מאיר ביבאס. סביר להניח שהיה זה כעשר שנים לאחר נישואיו הראשונים. פאצוניה ואסתר חיו עמו עד פטירתו בירושלים{{הערה|ראו ערך [[פוליגמיה ביהדות#התנגדות לתקנה|פוליגמיה ביהדות]], באשר לעמדת עדות המזרח והיהדות הספרדית בעניין זה.}}.
בשנת ה'ת"פ ([[1720]]) בערך נפטר אבי המשפחה רבי חיים בן עטר הזקן, שהיה עד פטירתו רבו הקרוב של נכדו. בשנים שלאחר פטירתו הורע גם מצבה הכלכלי של המשפחה; בשנים [[1721]]–[[1723]] שררה [[בצורת]] בכל רחבי מרוקו, ו[[יוקר המחיה]] עלה, מה שהוסיף לערער את פרנסת המשפחה{{הערה|לוי, '''באור החיים''', עמ' 96 ואילך.}}. משה בן עטר, חמיו של רבי חיים בן עטר, היה אדם עשיר ומוכר, וקיים קשרים עם בית המלוכה. [[איסמעיל מלך מרוקו|מולאי איסמעיל]], מלך מרוקו באותה עת, נודע באכזריותו כנגד נוצרים, אך כלפי היהודים גילה אדישות{{הערה|ראו לעיל בפרק הרקע "יהדות מרוקו בתקופת פעילותו".}}. אף שלא רדף בפועל את היהודים, לא מנע השפלות ופוגרומים עממיים שהתרחשו נגדם בדרום מרוקו בתקופת שלטונו, ואף הטיל על הקהילות היהודיות, ואף על מקורביו מקרב היהודים,
גם מ[[ירושה|ירושת]] חמיו לא נותר בידיו דבר. שורה של סכסוכים משפטיים קשים עם מוסלמים שעמדו בקשרי מסחר עם חמיו ולאחר מותו באו בתביעות שונות, ועם אנשים מהקהילה היהודית, כילו את כל הכסף שהשאיר אחריו. בעטיו של אחד הסכסוכים הלשין עליו פלוני לשלטונות, והוא ישב במאסר תקופה קצרה. במקביל המשיכו אנשי המלך לדרוש ממנו
בשנים [[תפ"ז]]-[[תפ"ט]] (1727–1728) התנהלה ברחבי מרוקו מלחמת ירושה בין יורשי [[איסמעיל מלך מרוקו]], שמת בסוף חורף תפ"ז (מרץ [[1727]]), והיהודים סבלו ממצבו הרעוע של ביטחון הפנים; באחת ההתנפלויות על ה[[מלאח]] במקנס נהרגו 180 יהודים. גם במהלך המהומות עדיין מצא רבי חיים בן עטר זמן לעסוק בכתיבת חידושיו, ולמעשה רוב החומר לספרו "חפץ ה'" הוכן בימים אלו. בהקדמתו לספר הוא מסביר את חוסר הסימטריה הסגנונית בספר – קטעים ארוכים מובהרים היטב, לצד קטעים קצרים מאוד בכתיבה תמציתית – בכך שלפעמים בשל המהומות ידע שזמנו קצר, או שלא היה מרוכז כל הצורך כדי להסביר את עצמו באריכות{{הערה|שם=הקדמת חפץ}}.
שורה 83:
בערב ראש חודש אב [[תק"א]] ([[1741]]) יצא רבי חיים בן עטר עם שלושים מתלמידיו ובני ביתם במטרה [[עלייה לארץ ישראל|לעלות לארץ ישראל]] דרך [[אלכסנדריה]]. ב[[י' באב]] הגיעה החבורה ל[[מסינה]] שב[[סיציליה]], שהייתה אז חלק מ[[ממלכת נאפולי]] שתחת שלטונו של [[קרלוס השלישי, מלך ספרד|קרלו השביעי]] (לימים מלך ספרד); בשל המצב הכלכלי הקשה במסינה של אותם ימים, ורצונם של שלטונות האי לעודד [[הגירה פנימית|הגירת סוחרים]] [[יהדות מסינה#אמנציפציה ליהדות מסינה|יהודים לתחומה]], זכתה החבורה ליחס מקל ב[[הסגר (בידוד)|הסגר]] שהיה נהוג אז לבאים מחוץ לאי, וזמן ההסגר קוצר משבעה לשלושה ימים{{הערה|איגרת תלמידו אברהם ישמעאל סנגויניטי, המתארת את המסע. מועתקת בשלמותה אצל לוי '''באור החיים''', עמ' 187–190.}}.
שבוע לאחר בואם למסינה הפליגו בני החבורה ל[[אלכסנדריה]] והגיעו אליה בתום הפלגה של שלושה ימים. עם הגיעם לאלכסנדריה הגיעה אליהם הידיעה על [[מגפה]] שפרצה ב[[ירושלים]], והם התעכבו ב[[מצרים]] שבועיים נוספים. בתקופה זו היה שלטון [[האימפריה העות'מאנית]] מבוזר ומחולק למחוזות ([[איילט]]). השלטון במצרים היה כפוף ל"[[השער הנשגב|שער הנשגב]]" ב[[איסטנבול]] כאיילט בפני עצמו, שטחי ארץ ישראל השתייכו ל"איילט סוריה (דמשק)", ואילו שטחי [[הגליל]] ו[[עמק יזרעאל]] השתייכו לאיילט צידון. מעורבות השלטונות בימים אלו בחיי התושבים הייתה מזערית והתבטאה כמעט באופן בלעדי בגביית
לאחר שבועיים של שהייה באלכסנדריה עלו על סיפונה של אונייה שהייתה אמורה להפליג ל[[יפו]], וממנה תכננו להמשיך בדרך קצרה יחסית לירושלים. הם גם שמעו שבדרך הארוכה יותר מעכו לירושלים, מסתובבים שומרים חמושים ("גאפירים") התובעים דמי מעבר. למעשה, רב-החובל הפר את התחייבותו בעל פה, וסירב לעגון ביפו, אף על פי שנאלץ לפצותם על כך. לאחר מספר ימי הפלגה הגיעו ל[[עכו]]. בדיעבד התברר כי המגפה בירושלים התחדשה והכתה גם בתושבי יפו. נסיעה מתוכננת לחלופה התיישבותית ב[[צפת]] נדחתה בשל חשש מחמושים ערבים ודרוזים שהטילו את חיתתם על היישוב היהודי בצפת, זאת על-פי דבריהם של "ראשי ישיבות" שנמלטו מצפת לעכו, ושל קבוצה מפולין שהתעתדה אף היא להגיע לצפת ונשארה זמנית להתגורר בעכו. לבסוף החליטה הקבוצה להישאר בעכו עד תום חגי תשרי.
| |||