מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה – הבדלי גרסאות

האוסף מורכב מיסוד התחלתי שהוא האוסף שנתרם לקיבוץ ברעם על ידי משה וטובה בר-דוד ויסוד נוסף הכולל את היצירות האחרות שהתווספו במשך 30 שנות קיומו של המוזיאון. האוסף כולל יצירות בטכניקות שונות כגון שמן, אקוורל, פסטל, חיתוכי עץ, תחריטים, ליטוגרפיות, הדפסים מסוגם שונים, פסלים מחמרים מגוונים ועבודות בטכניקות מעורבות.

 

 

באוסף גם יצירות של אמנים אחרים שנולדו ויצרו בארצות שונות, עלו לישראל, המשיכו את פעילותם כאן, או לחילופין, נולדו בארץ, תרמו להתפתחות של האמנות מראשיתה והשתייכו לזרמים שונים באמנות הישראלית. מתקופת בצלאל האמנים הבולטים הם: [[בוריס שץ]], [[יוסף בודקו]], [[זאב רבן]], [[הרמן שטרוק]] ו[[יעקב שטיינהרדט|יעקב שטיינהרט]]. מתקופת ‘אופקים חדשים’ אפשר למצוא באוסף את [[אביגדור סטימצקי]], [[יוסף זריצקי]], [[יחזקאל שטרייכמן]], [[מרסל ינקו]], [[צבי מאירוביץ|צבי מאירוביץ']] ו[[אבשלום עוקשי]].

באוסף המוזיאון גם יצירות רבות של קבוצת האמנים מהזרם הריאליסטי החברתי, שידעו ללוות ביצירותיהם את המפעל הציוני על כל גווניו ונתנו ביטוי בצבע לנוף, לעובד, לכמיהות הציוניות ולהוויה שהיו בתוכה. ביניהם אפשר למצוא את [[רות שלוס]], [[משה גת]], [[נפתלי בזם]] ו[[אברהם אופק]].

 

 

פן נוסף חשוב וייחודי באוסף המוזיאון הוא גוף של יצירות ניסיוניות שמעולם לא נחשפו ואינן ידועות ומוכרות לעוסקים באמנות וגם לא לציבור הרחב. גוף זה, הכולל בתוכו יצירות של מספר לא קטן של אמנים מפורסמים ואחרים, חושף את התלבטויות וחיפוש דרכים של אמנים באמצעות רישומים וסקיצות מעניינות. בולטים בעיקר אותם רישומים של שנות ה-50 וה-60, תקופת מעבר של רבים מן האמנים מסגנון פיגורטיבי למופשט.

 

'''פעילות המוזיאון בשנותיו הראשונות'''

המוזיאון קיים פעילות ענפה ומגוונת בתחומי האמנות השונים, שנקבעה על ידי ועדה מקצועית, שהתוותה את תוכנית התערוכות השנתית. המוזיאון הציג כ-8 תערוכות בשנה - ארבע תערוכות שהתבססו על האוסף וארבע נוספות של אמנים אורחים או של השאלות ממוזיאונים אחרים. הקו שהנחה בבחירת התערוכות היה להקיף כמה שיותר סוגי יצירה באמנות הפלסטית, כדי לקרב את האמנות המודרנית לקהל הרחב. התערוכות לוו בדברי הסבר, סרטונים ושקופיות להרחבת הידע של הצופים.

 

היסוד לאספנות באישיותו של משה בר-דוד היה מולד ונבע מהרקע המשפחתי שלו. כדבריו: "הייתה נטייה במשפחה במובן הפסיכולוגי. לא הלכתי פתאום [לאספנות]. יש לזה מסורת". על אלה התווספה זיקתו העמוקה לתרבות היהודית ולביטוייה האמנותיים: יודאיקה. "הייתה לי [בצעירותי] נטייה בכיוון זה אבל הזנחתי אותה. אחרי שנים התעורר אצלי הרגש." לאספן השיל גולניצקי היה ברחוב פבזנר מוזיאון לתשמישי קדושה ולפולקלור הוא היה מתייעץ עם בר-דוד מדי פעם וכך התחיל בר-דוד לחזור לאסוף תשמישי קדושה של היהדות. בר-דוד: "היה קשה כבר להשיג, התחלתי מאוחר ו[היה גם] עניין של אמצעים [למימון הרכישות]. אבל זה לא קבע. היו כמובן דברים שהבאתי אתי כשעליתי ארצה... בדרך כלל 80 אחוז השגתי מהמקור, מבתים פרטיים. [נעזרתי] בחוג יוצאי גרמניה וחוג בני עירנו שהיו מקורבים לדברים האלה... ויש דברים שקניתי בחנויות." בר-דוד האריך בתיאור הדרכים שבהן העשיר את אוספיו. כריכה לסידור רכש מידיו של יהודי יוצא בוקובינה, חזן ואיש שירה, שקנה אותה מסוחר של ברזל ונחושת. הכריכה הייתה שחורה עד שלא זוהתה כעשויה כסף. זו הייתה מציאה שנרכשה בעשירית משוויה. ובמקרה אחר: "הכרתי איזו אישה מתל אביב... נפגשנו באיזו תערוכה והיא אמרה: יש לי [טס לספר תורה] בבית. אני בדרך לארה"ב [ועלי] לחסל את הדירה. אולי יש לך עניין? בא מהמשפחה, אוסטרו-הונגרי". בר-דוד מעיד כי חיכה לפריט כזה שנים רבות. ובמקרה אחר: "פמוט עמד לפני עמוד התפילה בבית כנסת בגליציה. בשנת 1910 הכניסו חשמל לבית הכנסת אז חיסלו דברים שהיו קשורים לתאורה. ב-1933 בא [עולה] מגרמניה והביא פמוט זה עם הנשר הפולני." ועוד מדברי משה בר-דוד: יש כאלה שאוספים תמונות להשקעה. אצלי אספנות [נעשית] עם הלב ועם הנשמה. לא רק רכישה. לא השקעת כספים. זה היה משהו נפשי וחייתי...".

 

 

בהדרגה נבנה אוסף שהקיף מגוון רחב מאד של ציירים ישראליים: [[אריה לובין]], [[יוסל ברגנר]], [[צבי מאירוביץ]]; [[אבשלום עוקשי]] ; [[אריה אלואיל]]; שמואל טפלר; [[משה רוזנטליס]]; שמואל בונה; [[פנחס ליטבינובסקי]]; [[מנחם שמי]]. אוסף התמונות של בר-דוד כיסה כל פיסת קיר שבבית. תמונות נערמו זו על זו וזו לצד זו בכל פינה. תמונתו הגדולה של יענקל אדלר ניצבה בחדר המרכזי. על טובה אשתו מספר בר-דוד: "אשתי הייתה שותפה, באין ברירה. היה לה חוש להכיר מה שטוב ומה שרע, בלי לדעת מדוע. הייתה שמחה שקבלתי משהו. אבל עוד פעם ועוד פעם?! מכרים היו אומרים לה: 'איך את יכולה אחרי שנים לסבול?' [ותשובתה]: 'אם רוצים לחיות עם מישהו יחד, צריך לוותר ולהסכים גם לדברים שלא לרוחך'... היא הייתה מתלהבת מתמונות ואהבה פורצלן וכסף". חיי המשפחה היו צנועים מאד. "לא בזבזנו את הכסף. גם אשתי עבדה. שמרנו על רמה מסוימת. המשכורת בכל זאת עלתה קצת [עם השנים] ולא קנינו דירות ולא מגרש, אלא עוד פעם ספר, גרפיקה. היינו מקבלים לפעמים לחגים עוד איזו חצי משכורת אז הכסף הלך תמיד בכיוון הזה. עברנו לשלושה חדרים והיו אז משכירים חדר לרווקים כך זה היה מקובל בתקופה הזאת. והדודים באמריקה שלחו מדי פעם כסף לחגים."