התקופה הממלוכית בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

;שמירה קפדנית על חוקי האסלאם: כלא-מוסלמים מלידה יכלו הממלוכים להיחשד בנאמנותם לדת. התוצאה הייתה הפוכה - קנאות דתית מודגשת ומוצהרת כקו שלטוני. בהקפדה על חוקי האסלאם הייתה כרוכה גם הקפדה על חוקי השלטון המרכזי, שקודשו על ידי הח'ליף. בפרט חוקי האסלאם כוללים את [[תנאי עומר]], החוקים המגנים על בני החסות, היהודים, השומרונים והנוצרים הלא-אירופאים.

 

 

;משרות שלטוניות לממלוכים בלבד: כל הפקידות באה משורות הקצינים הממלוכים הפורשים. בתמורה לשירות במשרה לא שולמה משכורת מהקופה הציבורית, חלף זאת זכה הפקיד לשטח אדמה חקלאי שעובד על ידי אריסים, רוב תנובת הקרקע הייתה שייכת לפקיד. האריסים זכו להגנה מהפקיד ויכלו גם למכור מקצת מיבולם בשווקים מקומיים. אולם על פי החוק הממלוכי לא יכול היה בעל תפקיד להוריש רכוש לצאצאיו, היות שהרכוש נחשב כחלק מן המשרה. על כן, הדרך היחידה של בעל תפקיד ממלוכי לדאוג לצאצאיו הייתה באמצעות הקדשת חלק מרכושו להקדש ([[וקף]]) תוך מינוי בנו למנהל נכסי ההקדש, כך שיזכה ל[[שכר]] ממנו. ההקדש יכול היה להיות הקמת מבנה דת ([[מסגד]] או [[מדרסה]]), מימון איש דת וכדומה. לממלוכים ניתנו זכויות-יתר נוספות רבות, בהן הזכות לרכוב על סוס, כפי שמציין ר' [[מסע משולם מוולטרה בארץ-ישראל|משולם מוולטרה]]: "וכולם רוכבים על החמורים ועל הפרדות כי אינו רשאי שום אדם, אפילו ישמעאלי, לרכוב על סוסים אלא הממילוקי לבדם."{{הערה|[[אברהם יערי]], '''[[מסעות ארץ ישראל]]''', תל אביב, תש"ו, עמוד 119.}}