ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: \1מיסים
שורה 64:
במאי [[1762]] ממשלתו הוויגית של הדוכס מניוקאסל הוחלפה בממשלה טורית בראשותו של הלורד ביוט הסקוטי. מתנגדיו של ביוט פעלו נגדו על ידי הפצת השמועות שהוא ניהל רומן עם אמו של המלך, ועל ידי ניצול של דעות קדומות כנגד הסקוטים. חבר הפרלמנט [[ג'ון וילקס]] פרסם את המאמר "צפון בריטניה" (The North Briton) בו השמיץ והסית נגד ביוט ושריו. וילקס נעצר בסופו של דבר באשמת הוצאת דיבה, אך נמלט לצרפת והודח מבית הנבחרים. הוא נשפט בהיעדרו ונמצא אשם בהוצאת דיבה ובכפירה. ב-[[1763]] לאחר שנחתם [[חוזה פריז (1763)|חוזה פריז]] שסיים את המלחמה, התפטר לורד ביוט וסלל בכך את הדרך לחזרתם של הוויגים תחת הנהגתו של ג'ורג' גרנביל (Grenville) לממשלה.
 
[[ההכרזה המלכותית של 1763]] הגבילה את התפשטותן כלפי מערב של המושבות בצפון אמריקה. כוונתה של ההכרזה הייתה להפנות את ההתפשטות הקולוניאלית צפונה ל[[נובה סקוטיה]] ודרומה ל[[פלורידה]], והיא הובילה לסכסוך בין המתיישבים לבין הממשלה הבריטית. הממשלה סברה, כי יהיה זה מן הראוי שהמתיישבים יממנו באמצעות מיסיהם את הגנתן של המושבות מפני ה[[אינדיאנים]] ומפני פלישה צרפתית אפשרית. הטענה המרכזית של המתיישבים הייתה לא גובה המסיםהמיסים, אלא העיקרון הבסיסי שמבחינתם לא יכולה הממשלה להטיל עליהם מסיםמיסים כלל, כל עוד הם לא מיוצגים בפרלמנט. המתיישבים הכריזו כי כמו כל נתין בריטי יש להם את הזכות לטעון ש[[אין מיסוי ללא ייצוג]]. ב-[[1765]] גרנביל חוקק את [[חוק הבולים (1765)|חוק הבולים]], שחייב לבייל בבולי הכנסה כל מסמך או חוזה במושבות. בינתיים, נסיונותיו של גרנביל לצמצם את סמכויותיו של המלך לא צלחו, והעלו את זעמו של ג'ורג. הוא ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את [[ויליאם פיט האב]] לקבל על עצמו את תפקיד ראש הממשלה. לאחר תקופת מחלה קצרה, שכנראה בישרה את הבאות, הצליח ג'ורג' להסדיר את הקמת הממשלה בראשותו של הלורד רוקינגהאם ופיטר את גרנביל.
 
הלורד רוקינגהאם בתמיכתם של פיט ושל המלך, ביטל את חוק הבולים הבלתי פופולרי, אך ממשלתו הייתה חלשה והוחלפה ב-[[1766]] על ידי פיט. מעשיהם של פיט ושל המלך היו כה פופולריים בצפון אמריקה שמעמדם ב[[ניו יורק]] עלה. ממשלתו של פיט נפלה ב-[[1767]] ובמקומו עלתה ממשלה בראשותו של הדוכס מגרפטון. שנה לאחר מכן שב וילקס לאנגליה, העמיד את עצמו לבחירה לפרלמנט ולאחר מכן הודח ונבחר לפרלמנט פעמיים. ממשלתו של גרפטון התפרקה ב-[[1770]] וממשלה מטעם המפלגה הטורית בראשותו של לורד נורת' עלתה לשלטון.
שורה 97:
לאחר החלמתו של ג'ורג' עלתה האהדה הציבורית כלפיו וכלפי פיט על חשבונם של הנסיך מויילס ושל פוקס. טיפולו האנושי בשני חולי נפש שתקפו אותו ב-[[1786]] וב-[[1790]] תרמו גם הם לדעה החיובית בציבור כלפיו. הניסיון להתנקש בחייו ב-[[1800]] בוצע לא על רקע פוליטי, אלא על רקע הזיות אפוקליפטיות של המתנקשים. נראה היה שהמלך לא היה מוטרד מהתקרית, והוא אף הלך לישון מיד לאחריה.
 
[[המהפכה הצרפתית]] ב-[[1789]] שהורידה מהשלטון את [[מלכי צרפת|בית המלוכה הצרפתי]] הדאיגה מאוד את אצולת הקרקע בבריטניה. כאשר צרפת הכריזה מלחמה על בריטניה ב-[[1793]] ג'ורג' התיר לפיט להגדיל מסיםמיסים, לגייס צבא והגביל את תקפותו של חוק [[הביאס קורפוס]]. [[הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה]], שכללה את [[האימפריה הרומית הקדושה|אוסטריה]], את [[פרוסיה]] ואת [[ספרד]], התפרקה ב-[[1795]] כאשר פרוסיה וספרד חתמו על הסכמי שלום נפרדים עם צרפת. [[הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה]], שכללה את [[האימפריה הרוסית|רוסיה]] ואת [[האימפריה העות'מאנית]] הובסה ב-[[1800]]. רק בריטניה לבדה נותרה במאבק נגד [[נפוליאון]].
 
הפוגה קצרה במעשי האיבה אפשרה לפיט לרכז את מאמציו ב[[אירלנד]], שם אירעו התקוממות וניסיון לנחיתה צרפתית ב-[[1798]]. ב-[[1800]] אישרו הפרלמנטים של בריטניה ושל אירלנד את [[חוק האיחוד של 1800|חוק האיחוד]], שאיחד את בריטניה הגדולה ואת אירלנד למדינה אחת הידועה בשם [[הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד]]. ג'ורג' ניצל את ההזדמנות כדי לוותר על התואר "מלך צרפת" שמלכי אנגליה ובריטניה החזיקו מאז תקופת מלכותו של [[אדוארד השלישי, מלך אנגליה|אדוארד השלישי]]. הרעיון שג'ורג' יישא בתואר "קיסר האיים הבריטיים" לא צלח. כחלק ממדיניותו בנושא אירלנד, תכנן פיט לבטל כמה מגבלות חוקיות על קתולים. המלך טען שתמיכתו בשוויון זכויות לקתולים תעמוד בניגוד לשבועה שנשא בעת הכתרתו, שלפיה הוא מתחייב להגן על האמונה הפרוטסטנטית. בעמדו בפני התנגדות המלך מצד אחד והתנגדות הציבור מצד שני, איים פיט להתפטר מתפקידו. באותה תקופה החלה שוב הרעה במצבו הבריאותי של המלך, שהעמידה בסכנה את המהלך לאישור שוויון הזכויות לקתולים. ב-[[14 במרץ]] [[1801]] הוחלף פיט ב[[הנרי אדינגטון]], שהתנגד למתן שוויון הזכויות לקתולים, ביטל את מס ההכנסה והחל בתהליך של צמצום ממדי הצבא. באוקטובר 1801 הוא חתם על הסכם שלום עם צרפת.