צבי גרץ – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
AddMore-III (שיחה | תרומות) |
מ בוט החלפות: זלמן שזר, \1אספ\2 |
||
שורה 8:
עקב כך פנה במכתב לרב [[שמשון רפאל הירש]], אז רבה של העיר [[אולדנבורג]], שהרשימו מאוד בחוברת "אגרות צפון" שכתב. הרב הירש הסכים לקבלו בביתו כתלמיד ועוזר ספרותי. גרץ שהה בביתו של הירש ממאי [[1837]] ועד יולי [[1840]]. הרב הירש היה ממתנגדי תנועת ההשכלה והרפורמה ובין אלו שהשפיעו על תנועת [[אגודת ישראל]]. לאחר מכן קיבל משרה כמורה פרטי אצל משפחה ב[[אוסטרובו]], על מנת לאסוף כסף ללימודים אקדמיים.
באוקטובר [[1842]] החל את לימודיו, לאחר שקיבל אישור מיוחד (כיוון שלא סיים לימודים ב[[גימנסיה]], כנדרש) ב[[אוניברסיטת ברסלאו]]. באוניברסיטה למד [[היסטוריה]], [[פילוסופיה]], [[מזרחנות|מדעי המזרח]] ו[[פיזיקה]]. בתקופת לימודיו התפרסם במאמריו כנגד [[התנועה הרפורמית]] וכמה מבכירי הוגיה, כמו [[אברהם גייגר]] ו[[שמואל הולדהיים]]. גרץ התוודה כי הוא חש "שנאה אישית" כלפי גייגר; מפעלו ההיסטורי היה בעיקר מענה לפרשנות של הלה לתולדות ישראל.{{הערה|Jay M. Harris, '''How Do We Know This? : Midrash and the Fragmentation of Modern Judaism''', State University of New York Press, 2012. עמ' 176.}} עמדתו בלטה במיוחד בשל כך שבמישור הדתי הצר, הסכים עם הרפורמים הרבה יותר מאשר עם הזרמים השמרניים. התנגדותו המרה לתנועה נבעה ממה שראה כנטישת ייחודם של היהודים לטובת התעקשות ליברלית, ברוח האמנציפציה, על טמיעה בגרמניות.{{הערה|1=[[אליעזר שביד]], History of Modern Jewish Religious Philosophy: Volume II: The Birth of Jewish Historical Studies and the Modern Jewish Religious Movements. [[הוצאת בריל]], 2015. עמ' 246.}} הרפורמים מצדם ראו בו דו-פרצופי: {{ציטוטון|גרץ עוטה טלית בתפילה בעוד שבקולמוסו תקף ללא רחם את האמונה באלוהיות התנ"ך, והוא עוד מעז לקרוא להולדהיים צבוע ועוכר ישראל. [[כל הפוסל במומו פוסל]].}}{{הערה|Reformed Judaism and Its Pioneers, [https://archive.org/stream/reformedjudaismi00schrrich#page/182/mode/1up עמ' 182, למטה].}} באפריל [[1845]] סיים את ה[[דוקטור]] בפילוסופיה ב[[אוניברסיטת פרידריך שילר|אוניברסיטת יינה]]. את עבודת הדוקטורט, שהתפרסמה ב-1846, בנושא "[[גנוסיס]] והיהדות", כתב ב[[לטינית]]. באוגוסט 1845 פרסם מכתב ברכה ל[[זכריה פרנקל]] כשהלה פרש מהאסיפה שארגנו הרפורמים בפרנקפורט במחאה על ההצהרה כי אין חיוב אובייקטיבי לשמר את העברית כשפת התפילה. גרץ קרא לפרנקל, ל[[מיכאל זקש]] ול[[שמשון רפאל הירש]], שאת שלושתם העריך כרבנים משכילים אך שמרנים, להתאחד ולארגן
בשנים [[1849]]–[[1852]] ניהל מספר בתי ספר יהודיים, ביניהם ב[[מיקולוב]] ובברסלאו. במשך סמסטר אחד (1852/3) הרצה בברלין על היסטוריה יהודית ולבסוף זכה במשרת מרצה ל[[היסטוריה]] יהודית ב[[בית המדרש לרבנים בברסלאו]] ביולי [[1853]]. הוא היה אחד הדוברים הידועים של "[[יהדות קונסרבטיבית|האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית]]" בראשות הרב [[זכריה פרנקל]], והסתכסך בשל כך עם הרבנים האורתודוקסים בהנהגת [[רש"ר הירש]] ו[[עזריאל הילדסהיימר]]. האחרון התגאה בכך ש"איש לא לחם בגרץ הכופר יותר ממני" וכתב על תלמידי ברסלאו: {{ציטוטון|עוללים המובלים לשחיטה... הנעשים לצבועים, [[ישועים]] וכופרים ממש כמוהו.}}{{הערה|David Ellenson, '''Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy''', University of Alabama Press. עמ' 40-41}} במקביל, עסק בפירוש ה[[תורה]].
| |||