פוסט-בופ – הבדלי גרסאות

בשנות ה-50 התחושה בקרב עולם ה[[מוזיקה]] הייתה שהביבופ של פרקר המבוסס לרוב על אותו מהלך [[הרמוניה|הרמוני]], מאלתורים המבוססים על אותם פראזות ריתמיות וצלילי מתח דומים, מוצה עד תומו. באותו זמן הביבופ כבר היה בתהליך דעיכה עמוק, כאשר הסגנון השלט בג'אז היה ה[[הארד-בופ]] שאפשר לראותו כהמשך ישיר של הביבופ והוא משתמש באותם עקרונות הרמוניים ומלודיים בדרך כלל, בשילוב השפעות מ[[גוספל]] ו[[בלוז]]. מוזיקאים רבים, ביניהם [[מיילס דיוויסדייוויס]], [[ווין שורטר]], [[ביל אוואנס]] ועוד, ביקשו לנסות שילובים הרמוניים מורכבים יותר, והחלו מתייחסים לאלתור ממקום אחר לגמרי - במקום לשים דגש על צלילים מסוימים לדרגות מסוימות בסולם, החלו חושבים בצורה קווית יותר, מלודית, והעיזו לברוח מהצלילים "המתבקשים" שתבע הביבופ.