האינפלציה בישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Hexagone59 (שיחה | תרומות) ←בלימת האינפלציה: הרחבה - רצועת הניוד היתה מהותית בהכלת האינפלציה |
מ בוט החלפות: \1דייווי\2, \1מיסים |
||
שורה 210:
עם הקמת המדינה שרר מחסור גדול ב[[מטבע חוץ]] ובעקבותיו מחסור חמור בכל מוצרי הצריכה, כולל מוצרי מזון בסיסיים. על מנת למנוע התייקרות סל המוצרים הבסיסיים לציבור הרחב, הונהגה [[מדיניות הקיצוב|מדיניות קיצוב]] ("צנע"). מדיניות זו, שהייתה כרוכה במשטר נוקשה של הקצבת מזון ומוצרים אחרים, מנעה את עליית המחירים לזמן מוגבל, אך עם ביטולה ההדרגתי שהחל בשנת [[1951]], עלו המחירים בשיעור חד, כך ששיעור האינפלציה בשנת [[1952]] הגיע ל-66%. מצב זה התאזן כשהחלו להגיע כספי [[השילומים]] מגרמניה. הממשלה השתמשה בכסף שהגיע מ[[גרמניה המערבית]] כפיצוי על נזקי [[השואה]] לעם היהודי, כדי לממן את ה[[גירעון]] הגדול בתקציבה. הודות לכך ירד שיעור האינפלציה. הירידה בשיעור האינפלציה נמשכה עד לסוף שנות ה-50, אולם, בראשית שנות השישים היא עלתה שוב, והגיעה ל-9% ב-[[1961]] ול-10% ב-[[1962]]. התופעה הבולטת של שנים אלה הייתה העלייה ביבוא מוצרי צריכה, ולפיכך גידול ב[[גירעון מסחרי|גירעון המסחרי]]. עקב כך, החליט שר האוצר דאז [[לוי אשכול]] [[פיחות|לפחת]] את שער [[לירה ישראלית|הלירה הישראלית]] בשיעור חד של 66%, כך ששער הדולר נקבע על 3 לירות, במקום 1.80 לירות לדולר עד אז. צעד זה לא הביא להפחתת הגירעון המסחרי, אולם המשך השילומים אפשר את הפחתת האינפלציה לרמה של 4% -5% (בחישוב שנתי) בשנים [[1963]] ו-[[1964]]. כשהסתיימה הזרמת כספי השילומים למדינת ישראל שוב עלתה האינפלציה לרמה של 6%-7% בשנים [[1965]] ו-[[1966]].
בתקופה זו התמודדה ישראל עם משבר פוליטי, שבו התמודדו [[דוד בן-גוריון]] ו[[לוי אשכול]] על הנהגת המדינה. בעקבות [[הבחירות לכנסת השישית]] ב-1965 נבחר אשכול לראשות הממשלה, ובן-גוריון פרש סופית מהפוליטיקה. אשכול ניסה להתמודד עם עליית האינפלציה באמצעות הקטנת תקציב המדינה והעלאת
==ממלחמת ששת הימים ועד המהפך==
שורה 281:
השליטה בכלי האינפלציוני המרכזי, ה[[ריבית]], הועברה במידה רבה לשליטה בלעדית של [[בנק ישראל]], שבראשו הועמדה שורה של [[נגיד בנק ישראל|נגידים]] מהאסכולה ה[[מוניטריזם|מוניטריסטית]]. נגידים אלה צידדו בשמירת הריבית בגובה רב, ודרבנו את הממשלה לקצץ את תקציבה לעיתים קרובות. הבעיה העיקרית שאיתה התמודדה המערכת הכלכלית בישראל בתחילת [[המאה ה-21]], במיוחד בתקופת תחילת [[האינתיפאדה השנייה]] הייתה אבטלה גבוהה שעמדה על כ-10% מכוח העבודה (שיעורים דומים לאלה של המיתון הקשה בשנות ה-60), ושיעורי צמיחה נמוכים יחסית. עם זאת, מגמה זאת השתנה לקראת אמצע העשור הראשון, עם שיעורי צמיחה גבוהים של כ-5%-6% וירידה באבטלה.
נכון לשנת 2017, מפעיל בנק ישראל [[מדיניות מוניטרית]] המכוונת ליעד אינפלציה של בין 1% ל-3%. הכלי המרכזי בו הוא מנסה להשיג מטרה זו הוא שינוי [[ריבית בנק ישראל]]{{הערה|[http://www.boi.org.il/he/MonetaryPolicy/MonetaryPolicyFramework/Pages/Default.aspx ניהול המדיניות המוניטרית], באתר [[בנק ישראל]]}}, המגדירה את הריבית [[מק"מ|למלווים ממשלתיים קצרי מועד]], וממנה נגזרות ריביות על הלוואות רבות נוספות במשק. קיימת ביקורת רבה על גישה פשטנית זו, ומבקרים רבים טענו שהסתמכות בנק ישראל על אמצעי בודד לשליטה על האינפלציה במדינה אינה מעשית{{הערה|[http://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3632042,00.html
מדידת האינפלציה הרשמית בישראל, עליה מתבסס גם בנק ישראל בחישוביו, נעשית על ידי [[מדד המחירים לצרכן]], הנמדד מדי חודש על ידי [[הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה]]. קיימות טענות לכך שהוא אינו מייצג באופן אמין את יוקר המחיה בישראל{{הערה|[[שאול אמסטרדמסקי]], [http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3595099,00.html איך באמת מחשבים את מדד המחירים לצרכן?], 10 בפברואר 2013, [[כלכליסט]]}}.
| |||