לוטה לניה – הבדלי גרסאות

היא התגרשה מוייל ב-1933 אך התאחדה עמו שוב בשנת [[1935]], כאשר היגרו שניהם ל[[ארצות הברית]] הם נישאו בשנית בשנת [[1937]]. ב-[[1941]] עבר הזוג לבית משלו בניו סיטי, כ-50 קילומטרים מ[[ניו יורק]]. נישואיהם השניים נשארו על כנם עד מותו של וייל ב-[[1950]].

 

 

בשנת [[1954]] זכתה ב[[פרס טוני]] על תפקידה כג'ני בגרסה ה[[אנגלית]] של [[מארק בליצשטיין]] ל"אופרה בגרוש". לניה פנתה להקלטת שירים מימיה בברלין לצד שירים מן התיאטרון האמריקאי. קולה נעשה נמוך בהרבה בהשוואה למה שהיה בתקופת הצלחתה הראשונה כזמרת. כשהיה עליה לשיר את תפקיד הסופרן ב"[[עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני]]" וב"שבעת החטאים", היה הכרח לערוך טרנספוזיציה לסולמות נמוכים יותר. [[שירה דיבורית]] הייתה מאז ומתמיד שיטת שירה שהתאימה למחזות וייל וברכט, אבל עכשיו הגבירה עוד יותר את תדירות השימוש בה כפיצוי על מגרעות קולה. לניה הכירה בבעייתיות שבדבר; בהקשרים אחרים הקפידה מאוד לכבד כל תג ותו ב[[פרטיטורה|פרטיטורות]] של בעלה המנוח. היא ייסדה את '''מוסד קורט וייל למוזיקה''', לשם ניהול הכנסות ועניינים הנוגעים לזכויות ולהפצת ידע יצירתו של וייל.

לוטה לניה הייתה נוכחת באולפן כש[[לואי ארמסטרונג]] הקליט את "[[מקי סכינאי]]" של וייל וברכט. ארמסטרונג אילתר את השורה "היזהרו ממיס לוטה לניה!" והוסיף את שמה לרשימה הארוכה של קורבנות שהפיל מקי בקרב הנשים שבשיר.

 

 

בשנת [[1963]] קיבלה את תפקיד הסוכנת ה[[לסבית]] "רוזה קלב" של ארגון [[SPECTRE]] בסדרת הסרטים של [[ג'יימס בונד]], "[[מרוסיה באהבה]]". בסרט כיכבו בין השאר, [[שון קונרי]] ו[[דניאלה ביאנקי]]. בסצנה האחרונה בסרט נעלה זוג נעליים שסכינים מזדקרות מתוכן. לאחר מכן סיפרה בראיונות, שכאשר היא פוגשת אנשים חדשים, הם קודם כל מסתכלים בנעליה.