רישום זכויות במקרקעין בישראל – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: \1מיסים
שורה 28:
במקרה של פלישה ללא היתר לתוך שדה 'מולכ' או 'מירי', ניתנה רשות לבעל הקרקע לדרוש את הריסת המבנה או עקירת העצים שניטעו. ברשות פקיד המקרקעין. במידה וקמו עוררים על בעל קרקע שהחזיק בקושאן והערעור התקבל, נקבע מנגנון פיצוי{{הערה|סעיף 35 בחוק העות'מאני}}.
 
בשנת [[1860]] נחקקו שני חוקים נוספים: חוק על סדרי הטאבו וחוק בנוגע לשטרי טאבו. תוכנם היה כי מעתה כל הקרקעות הפרטיות מסוג 'מירי' חייבות להיות רשומות בטאבו, בו ירשמו בעליהם, מיקומם, שטחם וגבולותיהם, ובלעדי רישום יאבדו זכויות המחזיקים בקרקעות. קרקעות מסוג 'מולכ' ו'מווקפה' המשיכו להיות רשומות בבית הדין השרעי. למרות זאת נמנעו אנשים רבים מלהצהיר על נכסיהם, על מנת להימנע מתשלום [[מס|מסיםמיסים]] וגיוס לצבא (פעולות שתמורתם הוחכרו קרקעות 'מירי'). במקרים אחרים הוקטן שטח האדמה שנרשם על מנת לשלם מס מופחת, בעוד הגבולות של שטח האדמה נרשמו במדויק. עקב כך נקבע בחוק הקרקעות כי במקרה כזה, תינתן בעלות רק על שטח מצומצם לפי הגודל הרשום, ולא על פי גבולותיו המשקפים שטח גדול יותר.
 
לפי חוקים אלו ניתן היה לחלק רישום של קרקע אחת למספר רישומי משנה. כך למשל ניתן היה לרשום את פירות הקרקע בנפרד מרישום החלקה, וכן ניתן היה לרשום קומה שנייה במבנה בבעלות נפרדת משל בעל הקומה הראשונה בו.
שורה 122:
 
==הסיפור שמאחורי המילה "טאבו"==
השיטה העות'מאנית, בדומה לשיטות אחרות, ובהמשך ל[[ממלוכים]] שלפניהם, חילקה אדמה תמורת שירות צבאי. ה[[סיפאהים]] היו פרשים שקיבלו אחוזות ("[[טימאר]]") תמורת התחייבויותיהם הצבאיות. בזמן מלחמה היו אותם בעלי אחוזות צריכים לספק ל[[סולטאן]] חיילים מבין עובדי אחוזותיהם. הסיפאהים נתנו לאיכרים תעודות לעדות על החכרת הקרקעות לאיכרים. תעודות אלו נקראו בשפה הטורקית "טאפו", אולם בגלל ההיגוי הערבי הפכה ל-"טאבו". כך התגלגל המונח "טאבו", המקובל עד היום כאסמכתא לרישום מקרקעין. עם הזמן התמוטטה שיטת הסיפאהים בחלקה והוחלפה על ידי גובי מסיםמיסים, שקיבלו מהשלטון המרכזי את הזיכיון לגביית מסיםמיסים תמורת סכום קבוע שהעבירו לקופת הסולטאן. המילה "טאבו" שרדה את כולם במשך מאות שנים עד ימינו אנו.
 
==קישורים חיצוניים==