יוהנס פפרקורן – הבדלי גרסאות

 

פפרקורן חי בתחילה בבוטשוביץ, [[מורביה]], והיה קצב. הוא נתפס בגניבה, נדון למאסר (כנראה ב-1504) וכדי להנצל ממאסר ארוך, התנצר יחד עם אשתו. אז, הוא חבר אל הנזירים ה[[דומיניקנים]] בעיר [[קלן]], והיה יד ימינם בכל ענייני רדיפת יהודים. באותה עת, בראש הדומיניקנים בקלן עמד הנזיר, שופט ה[[אינקוויזיציה]] [[הוכשטרטר]] (Hochstrater), שונא ורודף יהודים פנטי. בהנחייתו, מומר בשם [[ויקטור טרבנסקי]] כתב ופרסם עלון בו האשים את היהודים בפשעים שונים וסיים את דבריו במילים: "בכל אלו, אשם התלמוד, שורש כל רע, בו היהודים מאמינים יותר מאשר בעשרת הדברות"(1). עלון זה לא השאיר רושם על ציבור קוראיו ואז הוכסטרטר פנה אל פפרקורן ודרש ממנו לכתוב עלון חדש. למרות מיעוט השכלתו הכללית והיהודית, כתב פפרקורן עלון בשם "ראי ההזהרה" (Warnungspiegel). בפרסום זה, מציג פפרקורן את עצמו כאוהב יהודים ודואג להם ועל כן, לטובתם, הוא מציע להם להמיר את דתם לנצרות. על ידי כך, הם יוכיחו לנוצרים שידיהם נקיות מרצח ילדים נוצריים לצורכי פולחן ושהם יצורי אנוש כמו הנוצרים עצמם. מהנוצרים הוא דורש לקחת, אפילו בכוח הזרוע, את ספרי התלמוד מהיהודים. פפרקורן מונה שלוש סיבות המונעות מהיהודים להתנצר - עיסוקם בהלוואות בריבית, האיסור שחל עליהם להיכנס לכנסיות ולהקשיב לדרשות הכמרים וספר התלמוד. הוא טוען שבשתי הסיבות הראשונות יוכל לטפל בעצמו אך מהשליטים הוא מבקש להחרים מהיהודים את ספרי התלמוד ולשרוף אותם.

בצר לבו על הכישלון, ביקש פפרקורן מהדומיניקנים לפנות לאחותו של הקיסר [[מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה|מקסימיליאן הראשון]], הנסיכה [[קוניגונדה מאוסטריה]] (Kunigunde), דוכסית [[בווריה]] אשר לאחר מות בעלה, הפכה לנזירה במינזר דומיניקני. הנסיכה הסכימה לעזור לפפרקורן והעבירה את כתביו לקיסר מקסימיליאן. הקיסר כבר הספיק, באות עת, לגרש את היהודים ממספר מחוזות בקיסרות. לאחר קריאת דברי פפרקורן, הוא הוציא צו המורה להחרים ולהעביר לידי פפרקורן את כל ספרי היהודים מלבד הברית הישנה ואכן, ספרים אלו הוחרמו והועברו ממספר ערים גדולות בקיסרות.

אלא שלטובת היהודים נרתם הארכיבישוף של העיר [[מיינץ]] והקנצלר של הקיסר מקסימיליאן - [[אוריאל פון גמינגן]] (Uriel von Gemingen). הוא פנה לקיסר וטען שאין בספרי הקודש של היהודים שום סכנה לנצרות. כדי להגיע להחלטה סופית, מקסימיליאן פנה למספר אוניבסיטאות גדולות, לאיקוויזיטור יעקב פון וגסטראטן, למומר-כומר ויקטור פון קרבן ולהומניסט המפורסם יוהנס רויכלין, כדי שיהוו את דעתם בנושא. חלק מהאוניברסיטאות, האינקוויזיטור והכומר קבעו שיש לשרוף את ספרי התלמוד. רויכלין טען שאין בספרים אלו שום סכנה לנצרות ואין לשרוף אותם פרט לספר [[תולדות ישו"]]. בעקבות חוות דעת זו, ביטל הקיסר את הצו על החרמת הספרים ואלו הוחזרו ליהודים.