פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 4 בתים ,  לפני 9 חודשים
מ
בוט החלפות: \1מיסים
ניסיונות אלה לוו בהתייקרויות ובמחסורים, לצד שגשוג נראה לעין של ספסרים, סוחרי חיטה, בעלי קרקעות ואחרים שידעו להתעשר מהתנאים החדשים. בקרב ההמונים העניים (21 מיליון איש היו איכרים פשוטים) נפגע מעמדו של המלך כ"אביהם" וכ"אופה הגדול" והתחילו להתפשט שמועות והאשמות על כך שהאדונים מעוניינים לרושש ואף להרעיבם למוות. הוודאות בקיומה של "קנוניית רעב" כזו רווחה בקרב רבים. ב-1769, ב-1744 ובשנים אחרות בהן ניסה הממשל להסיר הגבלות מעל סחר החיטה בהיקף רחב אירעו מהומות קשות. ההמונים אכפו בעצמם ובכוח הזרוע את מנגנוני פיקוח המחירים והרווחה שהכתר ניסה להתנער מהם, במה שדונלד מ. סאת'רלנד תיאר כ{{ציטוטון|ביטוי של מנטליות קדם-קפיטליסטית לפיה רווחת הקהילה והציבור קדמה לזכויות על רכוש ולשיקולים כלכליים.}} שיירות של קרונות טעונים בחיטה נעצרו בכוח, והסחורה הוחרמה ונמכרה במחירים שהאספסוף החליט שהם הוגנים.{{הערה|סאת'רלנד, עמ' 49-50.}}
 
אזורי הכפר התנהלו לפי מערכת ה[[סניוריאליזם]], כחלק ממנגנון זכויות-היתר הסבוך תחתיו תפקדה הממלכה כולה. מערכת מסועפת של התחייבויות, אגרות ומסיםומיסים הכתיבה שעל האיכרים הפשוטים ביותר, ה[[אריסות|אריס]]ים בדרג הנמוך, להעביר יבול או לבצע עבודות חובה ([[קורווה]]) לפי דרישת אדוניהם, הסניורים, הן בעלי קרקעות אמידים מפשוטי העם והן אצילים שרבים מהם היו מרוששים וחיו בעוני שהיה טוב אך במעט מזה של הכפופים להם. בין מעבד החלקה הזעירה לאצילים בעלי אחוזות הענק שניצבו בראש ההיררכיה היו דרגות ביניים מרובות שכל אחת הייתה מחויבת בשירות ובהעלאת מס לגבוהה ממנה. כמו כן היו מחויבים בתשלום מעשרות ל[[כמורה]] ולכנסייה ונתונים להגבלות שונות ומשונות: לדוגמה, נאסר לצוד ביערות האדונים, להחזיק שובך יונים לבד, הוטלה חובה לטחון חיטה אך ורק בטחנת הקמח של האדון ועוד אינספור תקנות וזכיונות. האדונים גם מילאו את תפקיד השופטים בנחלותיהם בדרך כלל ואכפו את החוק עצמאית על אריסיהם. למרות התלונות הרבות והתדמית הרווחת של עריצות ושרירותיות, שכותבי ה[[נאורות]] ואחרים תיארו כהמשך ישיר ל[[פאודליזם]] של ימי הביניים, החוקים הסניוריאליים הגנו בדרך כלל על האריסים באמצעות חוקים שהקשו מאוד לשנות את ההתחייבויות שהוטלו עליהם. לסניורים גם לא היה עניין לנגוש בעניים ומדולדלים שכן היה בכך רווח מועט והתרוששות גמורה הייתה עשויה למוטט את המערכת. המתח האמיתי נבע דווקא מהאיכרות האמידה יותר. הפיתוח הכלכלי והחקלאי יצר מעמד הולך וגדל של יוגבים יזמים שהשקיעו ביבולים חדשים או עסקו בסחר מגוון יותר מהממכר הפרימיטיבי של שוקי האיכרים. התקנות וההגבלים הסניוריאליים אפשרו לאדוניהם למסות את הכנסותיהם בשיעור גבוה והדבר הביא לחיכוכים ותלונות קשות. מרבית הסיבות למהומות "הפחד הגדול", שהתפזר על פני מחוזות מרוחקים זה מזה, היו מקומיות וקשות לזיהוי ודאי, אבל גורם אחד היה משותף וחשוב: בכל אתר היו די איכרים אמידים שכאלו להנהיג את ההתפרעויות.{{הערה|סאת'רלנד, עמ' 63-65.}}
 
==פרוץ המאורעות==
המשבר שריסק את [[כלכלת צרפת]] ערב המהפכה הקצין מאוד את המתחים באזורי הכפר. בצורות ממושכות, מזג אוויר רע והשיתוק של הממשל כשהכתר היה במאבק קשה על סמכויותיו הביאו למחסור חמור במזון ולריבוי התפרעויות. ב-1788 נרשמו 53 אירועים כאלה, אבל רק ברביע הראשון של 1789 התרחשו כבר 231 אירועים. האיכרים סירבו יותר ויותר לכבד את התחייבויותיהם, ו"כתבי הקובלנה" שהוגשו ל[[אספת המעמדות של 1789]] כללו תלונות רבה על העול שהטילו הסניורים, אם כי מחבריהם ביקשו תיקונים ולא ביטול. החדשות מפריז על כינוס האספה הלאומית בניגוד לרצון המלך והכרזתה כי כל המסיםהמיסים וההתחייבויות היו בלתי-חוקיים כל עוד לא אושררו מחדש בהסכמתה גרמו לתקוות בכפר להרקיע שחקים: המהומות נרגעו בחודשים ערב אספת המעמדות והכל ציפו בשקיקה לשינויים והקלות גדולים. הידיעות כי החצר מנסה לפזר ולהכשיל את האספה ליבו שוב שמועות על "קנוניית הרעב" ועל מזימה אריסטוקרטית להכחיד אותם בכוח הנשק.{{הערה|Lefebvre, The Great Fear of 1789, p. 137.}} הידיעות על [[נפילת הבסטיליה]] וחשוב יותר, על כך שהמלך התפשר עם האספה והכיר בקומונה החדשה של פריז בביקורו בה ב-17 ביולי, היו הניצוץ האחרון: ההמונים הלהוטים פירשו זאת כמעבר המלך לצדם בעוד שהאצולה הבוגדנית והחמסנית נותרה לבדה בהתנגדותה למהפכה. הדבר נראה כאישור לקחת את העניינים לידיהם.{{הערה|סאת'רלנד, עמ' 66.}}
 
בימים הבאים פשט גל [[שמועה|שמועות]] אדיר ברחבי הממלכה על כך שהאריסטוקרטים משגרים כנופיות שודדים אלימים כדי לשרוף את יבול הקיץ שטרם נקצר ולהרעיב את האיכרים למוות. תצפיות אקראיות על שיירות תבואה תמימות, תנועת פועלים ואפילו על מיליציות שהוקמו בשל השמועות פורשו כהופעת ה"שודדים", וליבו פאניקה מכפר לכפר. הדיווחים היו דומים להפליא בכל מקום, עד כדי כך שהועלו האשמות שהאצולה הפיצה אותם במתואם כדי להסית לאלימות ולהוכיח לאספה שהאיכרים הם אספסוף אלים שיש לדכאו. טענות אלו נדחו על ידי היסטוריונים.{{הערה|ליפשיץ, המהפכה הצרפתית 1789-1795, עמ' 120; לפבר, עמ' 143-147.}} הועלו פרשנויות שונות להיסטריה ההמונית. אחדים ראו זאת כהמשך הדפוס בו התפשטו מרידות ומהומות איכרים במהירות לאורך המאות, בייחוד על רקע העצבנות הרבה שאפפה תמיד את היוגבים בשבועות שלפני הקציר; מארי מטוסיאן אף הציעה השערה לפיה מצוקת המזון אילצה רבים לאכול תבואה נגועה בפטריות מעוררות [[ארגוטיזם]] פסיכוטי.{{הערה|Jan C. Zadoks, On the Political Economy of Plant Disease Epidemics, Wageningen Academic Pub, 2008. עמ' 162.}} מכל מקום, רוב השטחים הכפריים נאחזו פאניקה תוך זמן קצר ביותר.{{הערה|Ramsay, Clay. The Ideology of The Great Fear: The Soissonnais in 1789. Baltimore: The Johns Hopkins University Press, 1992. עמ' XV.}}
245,204

עריכות