דוד הבנאי – הבדלי גרסאות

דוד דחק באיטיות את הסלג'וקים הטורקים מחוץ לממלכה, כשהוא משחרר יותר ויותר אדמות מידם. הסלג'וקים, בנוסף למאבק מול הממלכה הגאורגית, היו עסוקים ב[[מסעי הצלב]] החדשים במערב [[הים התיכון]].{{הערה|במהלך הקרבות של ה[[גאורגים]] ב[[סלג'וקים]], יצרו ה[[צלבנים]] מערכת יחסים ידידותית עם [[הממלכה הגאורגית המאוחדת|הממלכה הגאורגית]]. מחבר אנונימי בן [[המאה ה-13]] (מוכר יותר כמתעד הראשון של [[תמר מלכת גאורגיה|תמר המלכה]]), כמו גם [[גרגורי בן העברים]] (אבול פאראג'וס ابن عبری), נותן גרסה אחרת, שאיננה מאומתת, על השתתפותו של כח עזר גאורגי ב[[מסע הצלב הראשון]] ([[1099]]). כוח של 300 צלבנים (המוכרים לגאורגים כ[[פרנקים]]) השתתפו ב[[קרב דידגורי]] המפורסם ([[1121]]). ההיסטוריון [[יואן בגרטיוני]] מציין כי על פי מקור לא ידוע מ[[ימי הביניים]], [[בלדווין השני מלך ירושלים|בלדווין השני]] מלך [[ממלכת ירושלים|ירושלים]] ביקר בחצר דוד הרביעי בעילום שם}} עד שנת [[1099]] היה כוחו של דוד הבנאי מספיק בולט שהיה מסוגל לסרב לשלם מס לטורקים. במהלך תקופה זו, הוא דחה [[תואר אצולה ביזנטי]] של "פאניפרסבסטוס"{{הערה|מאז ייסודה של [[שושלת בגרטיוני]] ב[[נסיכות]] [[טאו-קלארג'תי]] תחת הגנת [[האימפריה הביזנטית]], בשנת [[813]], נציגים מבית המלוכה קיבלו מגוון תוארי אצולה ביזנטיים, כמו: קואורופאלאטס, מגיסטרוס, סבסטוס ועוד. דוד הבנאי היה המלך הגאורגי האחרון בעל תואר אצולה ביזנטי}} והסכים לשתף פעולה עם [[האימפריה הביזנטית]] על בסיס שיוויוני.

 

 

שנה לאחר מכן, תומכי דוד בפרובינציה ה[[מזרח גאורגיה|מזרח גאורגית]], [[קאחתי]], שבו את המלך המקומי, [[אר'סרתן השני, מלך קאחתי|אר'סרתן השני]] מלך [[ממלכת קאחתי-הרתי]] ([[1102]]-[[1104]]), מלך לויאלי המשלם מס שנתי לסלג'וקים, ואיחדו את הפרובינציה עם יתר הממלכה.

דאגתם של הכוחות ה[[אסלאם|מוסלמיים]] באזור גברה נוכח הגידול המהיר של ה[[הממלכה הגאורגית המאוחדת|ממלכה הנוצרית]] בדרום הקווקז. בשנת [[1121]], הכריז הסולטאן הסלג'וקי, [[סולטאן מחמוד איבן מוחמד]] ([[1118]]-[[1131]]), על [[מלחמת דת|מלחמת קודש]] כנגד גאורגיה, וכינס קואליציה ממלכות מוסלמיות, שהונהגו על ידי [[ארטוקיד נאג'ם אל-דין אל-ג'זאר]], ח'ליף [[בגדד]] ו[[טוגרול איבן מוחמד]]. גודל הצבא המוסלמי עדיין נתון בוויכוח כאשר המספר נע בין 600,000 איש{{הערה|על פי Walter the Chancellor’s Bella Antiochena, "Matthew of Edessa"}} ל-400,000 איש{{הערה|על פי Smbat Sparapet’s Chronicle}} לבין הערכותיהם של היסטוריונים גאורגים מודרניים, 100,000–250,000 איש. אף על פי שנראה כי מספרים אלה מוגזמים, כל המקורות מסכימים על כך כי הכוחות המוסלמים אספו צבא שהיה הרבה יותר גדול מהכוח הגאורגי שמנה 56,000 לוחמים. למרות זאת, ב-[[12 באוגוסט]] [[1121]], הנחיל מפלה לצבא המוסלמי ב[[קרב דידגורי]], כשהוא משיג את מה שנחשב להצלחה הצבאית הגדולה ב[[היסטוריה של גאורגיה]].{{הערה|הקרב נערך בהר [[דידגורי (הר)|דידגורי]] 40 [[ק"מ]] [[מערב]]ית ל[[עיר בירה|בירה]], [[טביליסי]], שדה הקרב השתרע ל[[אורך]] מספר [[קילומטר]]ים. המלך דוד החדיר אל מחנה המוסלמים קומץ חיילים, שהעמידו פני כאילו נכנעו, וכשהחלה המתקפה, תקפו המתחזים מבפנים בעוד יתר הכוח תקף מבחוץ. בתחילת [[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות ה-90]], הוקמה במקום הקרב [[אנדרטה]], המורכב מ[[תריסר]] [[חרב]]ות מסיוויים התחובים בתוך האדמה בתנוחות מוצלבות, ו[[פסל (יצירה)|פסלים]] כבירים של גופות מבותרות של לוחמים מפוזרות בשטח הקרב}} הניצחון ב[[דידגורי (הר)|דידגורי]] סימן את העלייה של גאורגיה ככוח צבאי חזק ושינה את מאזן הכוחות האזורי לטובת ה[[:קטגוריה:גאורגיה: תרבות|תרבות]] וה[[:קטגוריה:גאורגיה: פוליטיקה|פוליטיקה]] הגאורגיים. מעודד מהצלחתו, התפנה דוד הבנאי לכיבוש [[טביליסי]], המובלעת המוסלמית האחרונה שנותרה מה[[אמירות טביליסי|כיבוש הערבי]]. בשנת [[1122]], כבש דוד את טביליסי והעתיק את מושבו מ[[כותאיסי]], ששימשה כבירה הזמנית, לטביליסי.

 

שלטונו של דוד התבטא כאמור ביחס סובלני והומני כלפי האוכלוסייה המוסלמית ויתר הדתות והתרבויות, דבר שיצר ממלכה מולטי-אתנית. זו הייתה חותמת איכות, לא רק למשטרו הנאור, אלא לכל ההיסטוריה והתרבות הגאורגית.