גלות (יהדות) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של 80.246.140.193 (שיחה) לעריכה האחרונה של קפדניקו |
עריכה, סידור |
||
שורה 28:
===גלות אדום (רומי)===
[[קובץ:Sack of jerusalem.JPG|שמאל|ממוזער|250px|תבליט על [[שער טיטוס|שער טיטוס המציג]] את ה[[טריומף (מצעד ניצחון)]]
גלות אדום היא הגלות אליה נקלע עם ישראל תחת שלטון [[האימפריה הרומית]] והממלכות הנוצריות שירשו אותה. גלות זו לא החלה בהגליה מרוכזת אלא בשורת אסונות לאומיים, שיחד עם עוינות השלטונות רופפו בהדרגה את הנוכחות היהודית בארץ ישראל, והעבירו את כובד המשקל שלה לארצות אחרות.
על פי [[אהרון אופנהיימר]], התפיסה הרואה ב[[חורבן בית שני]] את התחלת הגלות נעוצה בגישה נוצרית עתיקה, עוד מימי [[יוסטינוס מרטיר]] ו[[טרטוליאנוס]], שהציגה את חורבן הבית כסימן לכך שקרבנו של ישו הוא השלמתה ותכליתה של [[עבודת הקורבנות]]. על פי גישה זו, הנקראת [[תאולוגיית החילופין]], היהודים שדחו את ישו ונאחזו בחזון המקדש מרדו באל, ולכן תפסה הכנסייה את מקומו של עם ישראל כנציגת רצון אלוהים בעולם. למעשה בתקופה שאחרי חורבן בית שני הייתה עדיין לעם ישראל [[אוטונומיה]] מבחינה דתית, כלכלית ותרבותית. [[מרד בר כוכבא]] המחיש את אחדות עם ישראל ועוצמתו המדינית הצבאית בתקופה ההיא.{{הערה|אהרון אופנהיימר, '''מרד בר כוכבא, מחקרו וייחודו''', מרכז זלמן שזר, עמ' 9}} [[נחמן קרוכמל]], מראשוני [[תנועת ההשכלה היהודית|תנועת ההשכלה]], משלב בספרו [[מורה נבוכי הזמן]], את ההיסטוריה היהודית במבנה המקובל בהגות זמנו - צמיחה, חוזק וכליון בחייו של עם - אם כי לדעתו ביהדות מבנה זה חוזר על עצמו לנצח. על פי גישה זו, הוא קובע את שלב ההתדרדרות בימי בית שני בתקופה שממלכות הורדוס ועד למרד בר כוכבא, שהוא הניצוץ האחרון לריבונות יהודית, וממנו מתחילה למעשה הגלות. בהתאם לעובדות אלו, קבעו חז"ל את יום [[תשעה באב]] שבו לדבריהם נדונו בני ישראל לנדודים במדבר, שני בתי המקדש חרבו ומרד [[בר כוכבא]] הובס.▼
עם זאת, גם לאחר מרד בר כוכבא, יהודים רבים נותרו בארץ ישראל
המסורת היהודית טוענת כי גלות אדום היא הגלות האחרונה, שאחריה ישוב עם ישראל לארצו ולא יגלה שוב. אמירה זו מבוססת על הפסוק: "תם עוונך בת ציון, לא יוסף להגלותך"{{הערה|1={{תנ"ך|איכה|ד|כב}}}} וכן על הפסוק: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות, וישבו... ונטעתים על אדמתם '''ולא ינתשו עוד''' מעל אדמתם".
שורה 47:
בספר הכוזרי, כותב [[רבי יהודה הלוי]] כי קיום העם היהודי בארץ ישראל הוא מרכז קיומו, ובגלות עם ישראל הוא כעצמות יבשות, אך ישנה נחמה כי העצמות היבשות יקומו לתחייה כ[[חזון העצמות היבשות]] של הנביא [[יחזקאל]]. [[המהר"ל]] מגדיר במדויק את המציאות הגלותית: עם ישראל אינו בביתו, אינו מכונס יחד ואינו עצמאי משלטון זר.{{הערה|1=[[נצח ישראל]], פרק א'}}
[[נחמן קרוכמל]], מראשוני [[תנועת ההשכלה היהודית|תנועת ההשכלה]], משלב בספרו [[מורה נבוכי הזמן]], את ההיסטוריה היהודית במבנה המקובל בהגות זמנו - צמיחה, חוזק וכליון בחייו של עם - אם כי לדעתו ביהדות מבנה זה חוזר על עצמו לנצח. על פי גישה זו, הוא קובע את שלב ההתדרדרות בימי בית שני בתקופה שממלכות הורדוס ועד למרד בר כוכבא, שהוא הניצוץ האחרון לריבונות יהודית, וממנו מתחילה למעשה הגלות.
▲על פי [[אהרון אופנהיימר]], התפיסה הרואה ב[[חורבן בית שני]] את התחלת הגלות נעוצה בגישה נוצרית עתיקה, עוד מימי [[יוסטינוס מרטיר]] ו[[טרטוליאנוס]], שהציגה את חורבן הבית כסימן לכך שקרבנו של ישו הוא השלמתה ותכליתה של [[עבודת הקורבנות]]. על פי גישה זו, הנקראת [[תאולוגיית החילופין]], היהודים שדחו את ישו ונאחזו בחזון המקדש מרדו באל, ולכן תפסה הכנסייה את מקומו של עם ישראל כנציגת רצון אלוהים בעולם. למעשה בתקופה שאחרי חורבן בית שני הייתה עדיין לעם ישראל [[אוטונומיה]] מבחינה דתית, כלכלית ותרבותית. [[מרד בר כוכבא]] המחיש את אחדות עם ישראל ועוצמתו המדינית הצבאית בתקופה ההיא.{{הערה|אהרון אופנהיימר, '''מרד בר כוכבא, מחקרו וייחודו''', מרכז זלמן שזר, עמ' 9}}
=== שלילת הגלות ===
| |||