|
===המהפכה===
בליל יום שלישי, ה-[[22 ביולי]], החל ביצוע המהפכה. מפקדת הצבא הראשית נתפסה בידי כוחות התנועה וחלק מראשי הצבא נלכדו. בבוקר שלמחרת, ה-[[23 ביולי]], השתלטו כוחות הצבא בפיקודם של הקצינים החופשיים על נקודות מפתח בקהיר. בשעה 7:30 בבוקר, בשידור רדיו לאומה, הכריז [[אנואר סאדאת]] בשמו של מוחמד נגיב על המהפכה. המלך פארוק ניסה לקרוא לעזרת [[ארצות הברית]], אך קריאה זו לא נענתה. כוחות הצבא המשיכו בהתקדמותם, וב-[[25 לחודשביולי]] הגיעו ל[[אלכסנדריה]], שם שהה המלך בארמונו. המלך ברח לארמון אחר, ראס א-טין, שנמצא על שפת הים. נגיב פקד על [[רב חובל|רב החובל]] של [[יאכטה|יאכטת]] המלך שלא להפליג ללא אישור הצבא. בשלב זה התגלע ויכוח בין ראשי התנועה לגבי גורלו של המלך: חלקם (ביניהם נאצר ונגיב, ראשי התנועה) סברו כי יש להגלותו, בעוד אחרים טענו כי יש להעמידו למשפט על פשעיו נגד [[מצרים (עם)|העם המצרי]]. דעתם של אלה שצידדו בהגליה התקבלה, וב-[[26 ביולי]] שלח מוחמד נגיב איגרת למלך ובה האשים את המלך בשחיתות, זלזול ברצון העם, אורח חיים ראוותני, והתנהלות שהובילה לתבוסה מצרית במלחמת [[1948]]. באותה איגרת ציווה עליו לוותר על כיסאו לטובת בנו התינוק, [[פואד השני]] עד השעה 12:00 בצהרים, ולעזוב את מצרים עד השעה 18:00, באותו היום. פארוק עשה כאשר ציווה עליו נגיב - הוא ויתר על כיסאו לטובת בנו והפליג ל[[איטליה]] עם אשתו השנייה ובנו, שם חי עד מותו בשנת [[1965]]. השלטון במצרים עבר, מבחינה מעשית, לידי הקצינים החופשיים.
==לאחר המהפכה==
|
