ג'ון פיצג'רלד קנדי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: \1סירב\2, טלוויזיוניים, \1מיסים |
מ הוספת קישור לסלון |
||
שורה 141:
בתחילת מסע הבחירות בסתיו, הוביל ניקסון על קנדי בשישה אחוזים.{{sfn|Brinkley|2012|p=49}} הנושאים המרכזיים היו המיתון שהתרחש, דתו של קנדי, [[המהפכה הקובנית]] והאם תוכניות החלל והטילים [[ברית המועצות|הסובייטיות]] עקפו את אלו של ארצות הברית. מתוך חשש שדתו הקתולית תשפיע על החלטותיו, הודיע ב-12 בספטמבר 1960: "אני לא המועמד הקתולי לנשיאות, אני המועמד הדמוקרטי לנשיאות שהוא במקרה קתולי. אני לא מדבר בשם הכנסייה שלי בענייני ציבור - והכנסייה שלי לא מדברת בשמי".{{הערה|{{cite web | url = http://www.americanrhetoric.com/speeches/jfkhoustonministers.html | title = Address to the Greater Houston Ministerial Association | accessdate =September 17, 2007 | last = Kennedy | first = John F. | date = June 18, 2002 | work = American Rhetoric | archiveurl=https://web.archive.org/web/20160802122054/http://www.americanrhetoric.com/speeches/jfkhoustonministers.html | archivedate=August 2, 2016}}}} קנדי גם שאל האם רבע מהאמריקנים הם אזרחים מדרגה שנייה רק מפני שהם קתולים. בנוסף טען שבצי, אף אדם לא שאל בנוגע לדתו.{{sfn|Reeves|1993|p=15}}
המרכיב העיקרי שהפך את מערכת הבחירות של שנת 1960 לחשובה ולציון דרך ב[[דמוקרטיה]] האמריקאית, הוא השימוש ב[[טלוויזיה]]. קנדי וניקסון ערכו ארבעה [[עימות בחירות|עימותים טלוויזיוניים]] פומביים – ב-[[26 בספטמבר]], ב-[[7 באוקטובר]], ב-[[13 באוקטובר]] וב-[[21 באוקטובר]] [[1960]]. עימותים אלו, נצפו בצפיית שיא של כ-70 מיליון צופים, שלראשונה יכלו להתרשם בצורה בלתי אמצעית מן המועמדים לנשיאות, לא כדמות המצולמת מזווית מחמיאה, בנאום מחושב וערוך היטב על מסך הקולנוע, או נצפית מרחוק באספת בחירות, אלא בשידור ישיר, לא ערוך, על מסך הטלוויזיה
ניקסון היה חלוץ השימוש בטלוויזיה. כשהואשם בעבר בקבלת מתנות בצורה בלתי חוקית, נשא נאום טלוויזיוני נרגש, המכונה "נאום צ'קרס" בו טען כי המתנה היחידה שקיבל היה כלב קוקר ספניאל בשם צ'קרס, אך אינו מוכן לוותר עליו שכן בנותיו אוהבות אותו כל כך. נאום זה הציל את הקריירה שלו. ניקסון היה משוכנע כי ביכולתו לנצח את הבחירות בעזרת שימוש במדיה החדשה. בפועל עשה ניקסון שגיאות רבות – הוא הגיע לא מגולח לאולפן, וכשהוא סובל מכאבים בברכו. הוא סירב להתאפר, והחליפה שלבש לא תאמה את הרקע של האולפן, כך שבצילום השחור לבן של אותה תקופה נבלע ניקסון ברקע. קנדי, לעומתו, הגיע מוכן ונמרץ. הוא שידר רוח נעורים, היה לבוש היטב ומגולח. על אף בעיות חמורות בגבו, ששיתקו אותו לתקופות של חודשים, ועל אף שסבל ממחלה כרונית, נראה קנדי שזוף, צעיר וחסון, וניקסון נראה חולני, מרושל וחסר אנרגיה. התוצאה הייתה כי רובם של אלו שהאזינו לעימותים ברדיו סברו כי ניקסון ניצח,{{הערה|1=יפתח דיין, [http://yiffysamericanelections2016.blogspot.co.il/2016/09/blog-post.html עימות חזיתי], בבלוג "על פילים וחמורים"}} בעוד שרוב האמריקנים - שבעים מיליון - צפו בהם בטלוויזיה וסברו שקנדי ניצח בעימות.
| |||