ביהביוריזם – הבדלי גרסאות

הרפלקס הועבר בתורשה אצל בעלי חיים שהגיבו מהר ומדויק לגירויים מסוימים, ולכן האפשרות להתרבות ולשרוד אצלם הייתה גבוה יותר מיצורים אחרים. לדוגמה, חיות שמפחדות ובורחות כתגובה לרעש מסוייםמסוים יכולות להינצל מהטורף, ורפלקס ה'פחד' נותן להם יתרון על יצורים שמגיבים בצורה איטית יותר. בדרך הזאת הרפלקסים עוברים תהליך של ברירה במשך ההיסטוריה ההתפחותית שלהם.

'''[[התניה קלאסית|התניה רספונדנטית]]:''' הדוגמאהדוגמה המוכרת לכולם - הכלבים של פאבלוב ורפלקס הפרשת הרוק. כאשר מגיע אוכל (גירוי בלתי מותנה) לפה של כלב הוא גורם להפרשת רוק (תגובה בלתי מותנת). את הרפלקס הזה נסמן במשוואה הבאה (המספר '''1''' מסמל שהרפלקס ומרכיביו הם בלתי מותנים):

כעת, נתחיל להצמיד את הגירויים - להציג אותם מול הכלב קרוב מבחינת הזמן, ונעשה את זה כמה וכמה פעמים. לאחר זמן מסוייםמסוים, יווצר תהליך של התניה. כעת אם נשמיע לכלב רק את הגירויי שהיה בעבר נייטרלי (צליל הפעמון) הכלב יפריש רוק. מה שאומר, שיצרנו רפלקס חדש, והעלנו את כוחו:

הקשר שנוצר הוא זמני, ועם כל תהליך בודד של התניה (הצמדת הגירויים מבחינת זמן), נוכל למדוד את השינויים בהתנהגות באופן מדויק, לדוגמאלדוגמה, ההרץ של הצליל, הדציבלים של הצליל, וכמות הרוק שהכלב הפריש.

ברוב המקרים בהתנהגות האדם, התנהגות אופרנטית מתרחשת תחת תנאים מסויימיםמסוימים של הסביבה. במחקריו הראשונים של ברס סקינר, הוא תיכנן תיבה עם מנגנון שכאשר בפנים דולק אור, החולדה לוחצת על דוושה ומקבלת אוכל, אך כאשר אין אור, החולדה לוחצת על דוושה והאוכל לא מופיע. תופעה כזאת נקראת התנהגות אופרנטית תחת שליטה של '''גירוי מבחין''' (Discrimnative stimulus). בדוגמאבדוגמה זו, הנסיין יוצר שני תהליכים שני תהליכים: חיזוק חיובי של התנהגות כאשר יש אור, והכחדה של התנהגות כאשר האור אינו דולק. לאחר זמן מסוייםמסוים של אימונים, החולדה לוחצת על הדוושה רק כאשר יש אור (וכאשר היא רעבה), ולא לוחצת על הדוושה כאשר אין אור.

ההבדל בין ההתנהגות הרספונדטית (רפלקסים) לבין הקשר של הגירוי המבחין לאופרנט, הוא שהופעת הגירוי המבחין '''אינו''' גורם לתגובה מיידית של האדם או של בעל החיים להגיב, כפי שמתרחש ברפלקס. לא תמיד טלפון מצלצל יגרום לנו לענות, כפי שהופעת מקור אור, שמאיר על העין שלנו יגרום לאישון להתכווץ. אוכל לא יחזק את ההתנהגות שלנו אם אנחנו שבעים, ואך במצבים מסויימיםמסוימים יוכל להיחשב כגירוי מעניש. מהסיבה הזאת אי אפשר לחזק התנהגות רספונדטית באופן שבו אנחנו מחזקים התנהגות אופרנטית, ואי אפשר לגרום להופעת האופרנט כפי שאפשר לגרום לרפלקס להתרחש. אבל, אפשר לחזק אופרנט מסוים, שתוצאותיו יהיו שינויים בכוחם של רפלקסים כלשהם. לדוגמאלדוגמה, לאחר ריצה (התנהגות אופרנטית), נוצר שינוי ברפלקסים אשר קשורים להתנהגות של נשימה, שתיית מים וכו'. בדרך דומה אפשר גם להתנות רפלקס שימצא 'בתוך' התנהגות אופרנטית. למשל רגש של 'חרדה' מופיע כתגובה לגירויי מסוייםמסוים, אשר בעבר תמיד הופיע לפני הגירוי האברסיבי ה'מפחיד' העיקרי. לכן רגש החרדה נוצר דרך התניה רספונדטית<ref>{{צ-מאמר|מחבר=W. K. Estes, B. F. Skinner|שם=Some quantitative properties of anxiety.|כתב עת=Journal of Experimental Psychology|כרך=29|עמ=390–400|שנת הוצאה=1941|doi=10.1037/h0062283|קישור=http://dx.doi.org/10.1037/h0062283}}</ref>.

תגמול זהו מושג עממי פשוט שמשמעותו היא פרס כלשהו, שניתן לאדם שנקט בפעולות מסויימותמסוימות. וחיזוק - זהו מושג טכני, אשר מסמל גירוי מסוייםמסוים, שהופיע לאחר שאדם ביצע התנהגות כלשהי, ושתדירות ההתנהגות הזאת עלתה בעתיד, כתוצאה מהגירוי הזה החיזוק מתאר תהליך של קשר פונקציונלי בין שינוי בתדירות של התנהגות לבין הופעת אירוע כלשהו בסביבה החיצונית. לכן אפשר להסיק שתגמול לא תמיד יחזק התנהגות, וחיזוק לא תמיד יחשב כתגמול בעיניי החברה. למשל, מדען שמסופק מעבודות המחקר שלו, מקבל 'הנאה' רבה מהגילויים המדעיים (חיזוקים שמשפיעים על התנהגותו) ויכול בנוסף לקבל תגמול כספי. אם הפרס הכספי לא יהווה חשיבות בעיני המדען, לא יהיה אכפת לו מהכסף, אז הפרס הכספי בתנאים אלה לא יחשב כגירוי מחזק. אלא אם כן, לאחר קבלת הפרס הכספי, המדען 'מחליט' לכוון את התנהגותו ואת מחקריו כך, על מנת שוב לזכות בפרס כספי כלשהו. במקרה זה הכסף יחשב כגירוי מחזק.