תיאטרון בישראל – הבדלי גרסאות

השילוב בין יוצרים צעירים רבים והאווירה בישראל של התקופה (אווירה שהושפעה מהקובץ "[[שיח לוחמים]]" וכונתה באירוניה "יורים ובוכים") עוררה פרץ של מחזאות שקרא ל"שחיטת [[פרה קדושה|פרות קדושות]]" ולהריסת מיתוסים ובראשם מיתוס הצבר, כך למשל מחזור מחזותיו של [[אברהם רז]] "לא ביום ולא בלילה" (צוותא, 1968), "ליל העצמאות של מר ישראל שפי" (הבימה, 1972) ו"אינה גורפינקל חוזרת" (צוותא, 1972). אל הרס המיתוסים הצטרפו גם מחזאים וותיקים כגון יגאל מוסנזון ב"שמשון - רקוויאם לארץ פלשתים" (הבימה, 1969).{{הערה|1=בן עמי פיינגולד, '''התיאטרון הישראלי והמחזה המקורי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח''', [[יד יצחק בן צבי]] 2008, עמ' 188-194}} בד-בבד, פרחו [[קברט]]ים סאטיריים חריפים שביקרו את המלחמה ומדיניות הכיבוש. כבר באוגוסט [[1968]] הועלה הקברט "[[את אני והמלחמה הבאה]]" שחיבר [[חנוך לוין]]. שיא הביקורת הבוטה שהועלתה על הבמה עד [[מלחמת יום הכיפורים]] היה המחזה "[[מלכת אמבטיה]]" שביקר את אווירת ה[[אופוריה]] בה הייתה שרוייהשרויה הארץ. מאז השערוריה שחוללה הבוטות של "מלכת אמבטיה" הקפידו המחזאים להסתיר את הביקורת בתוך משלים כמו "[[חפץ (מחזה)|חפץ]]" של חנוך לוין, "[[זה מסתובב]]" (תיאטרון המרתף, 1970) ו"מושל יריחו" (הקאמרי, 1975) של [[יוסף מונדי]], "[[נמר חברבורות]]" (תיאטרון חיפה, 1974) של [[יעקב שבתאי]], "מי תהום" של [[הלל מיטלפונקט]] ו"[[נפוליון - חי או מת!]]" של נסים אלוני.{{הערה|1=[[שמעון לוי (פרופסור)|שמעון לוי]], '''תיאטרון עברי וישראלי''', בתוך: '''[[זמן יהודי חדש]]''', [[כתר ספרים]] 2007 עמ' 250-251}} המגמה הבולטת במחזות אלה הייתה ניפוץ אתוס הצבר, כפי שאמר יהושע סובול בראיון ל[[עמנואל בר-קדמא]]: "אורי [הצבר האולטימטיבי, גיבור 'הוא הלך בשדות'] הוא קורבן של מלחמה מיותרת שהרסה את חייו".{{הערה|1=עמנואל בר-קדמא, '''30 שנה, שלושה מחזות, סיפור אחד''', [[ידיעות אחרונות]], 1 בדצמבר 1978}}