מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה – הבדלי גרסאות

בקרבת המוזיאון נמצא בית הכנסת העתיק ב[[גן לאומי ברעם|גן הלאומי בירעם]].

 

האוסף מורכב מיסוד התחלתי שהוא האוסף שנתרם לקיבוץ ברעם על ידי משה וטובה בר-דוד ויסוד נוסף הכולל את היצירות האחרות שהתווספו במשך 30 שנות קיומו של המוזיאון. האוסף כולל יצירות בטכניקות שונות כגון שמן, אקוורל, פסטל, חיתוכי עץ, תחריטים, ליטוגרפיות, הדפסים מסוגם שונים, פסלים מחמרים מגוונים ועבודות בטכניקות מעורבות.

 

אוסף הארכאולוגיה של מוזיאון בר-דוד מכיל עשרות מנורות שמן מתקופת האבות ועד ביזנץ, כלי זכוכית מצריים וצידוניים, אוסף צלמיות חרס, אוסף מכתבי חרס שומריים ואכדיים וכן אוסף צלמיות וכלים.

 

 

'''גן הפסלים''' מרחב מיוחד הוקדש לפסלים של [[יגאל תומרקין]]. בין פסליו של תומרקין קבוצת פסלים בצורת קונוסים ענקיים שנעשו בהשראת [[הקומדיה האלוהית]] של [[דנטה אליגיירי|דנטה אליגיארי]] מראשית המאה ה-14. אלה מספרים את מסע נשמת האדם מרגע עזיבתה את הגוף, דרך הגיהנום וכור המצרף עד להגיעה לגן העדן. פסל כביר אחר, "מלאך ההיסטוריה," נעשה כמחווה לפילוסוף [[ולטר בנימין|וולטר בנימין]]. פסל זה מתנשא לגובה של שתי קומות, מורכב משני עמודים גבוהים וקונוס ברזל ענק.

'''אגף ארכאולוגיה''' המכיל עשרות מנורות שמן מתקופת האבות ועד ביזנץ, כלי זכוכית מצריים וצידוניים, אוסף צלמיות חרס, אוסף מכתבי חרס שומריים ואכדיים וכן אוסף צלמיות וכלים.

 

*'''אגף האוסף''' - תערוכות מתחלפות מאוסף האמנות של המוזיאון.

*'''אגף המבואה''' - תערוכות של אמנים מהגליל.

*'''אגף וידאו-ארט''' המוקדש לעבודות וידאו.

 

[[קובץ:האגף לאמנות עכשווית .jpg|טקסט=האגף לאמנות עכשווית |ממוזער| 250 פיקסלים|האגף לאמנות עכשווית]]

[[קובץ:תערוכת הקבע מסורת והמשכיות.jpg|טקסט=תערוכת הקבע "מסורת והמשכיות"|ממוזער| 250 פיקסלים|תערוכת הקבע "מסורת והמשכיות"]]

מוזיאון בר-דוד הוא המוזיאון היחיד בצפון (חיפה וצפונה) שיש ברשותו אגף נוער שמוקדש כולו לילדים ונוער. באגף מתקיימות תערוכות פעילות המאפשרות למבקרים הצעירים התנסות ולמידה בדרך של חוויה והנאה בפינות פעילות ויצירה. התערוכות המתחלפות אחת לשנה מהוות מוקד לפעילויות חינוכיות ויצירתיות בנושאים אמנותיים, ובנושאים הנוגעים לילדים ונוער. התערוכות הן לעיתים קרובות פרי שיתוף פעולה עם מוזאונים אחרים בישראל. אגף הנוער מהווה מוקד משיכה לכל בתי הספר והגנים. הביקור במוזיאון מהווה חווית לימוד פעילה של הפתעה וגילוי, תוך שימוש בדימויים חזותיים ככלי לביטוי, חשיבה ולמידה. חינוך מוזאלי הנו חלק מהותי מהחינוך לאסתטיקה ולמידה בין תחומית. תוכניות חינוכיות מפורטות, בשיתוף משרד החינוך ומשרד התרבות, נכתבות כל שנה על ידי צוות החינוך וההדרכה של המוזיאון הכוללות הדרכות בתערוכות, פעילויות לחגים, פעילות קבלת ספר תורה ובר-מצווה.

 

המוזאון משמש כמרכז תרבות עבור אוכלוסיית הגליל ומציג תערוכות שונות הפתוחות למבקרים לאורך כל השנה. המוזיאון בעל משקל בשיח האמנות העכשווית בסצנה הישראלית ומהווה מוקד עלייה לרגל. המוזיאון מהווה מרכז חינוכי לאמנות לגנים, בתי ספר, ומוסדות להשכלה גבוהה בצפון. המוזיאון מקיים שיחי גלריה, ערבי תרבות, קורסי אמנות שונים, הצגות וסרטים, פעילויות והדרכות לקבוצות, משפחות ומבקרים בודדים.

 

מוזיאון בר-דוד שוכן בקיבוץ ברעם. התופעה של הקמת מוזיאונים בקיבוצים אינה שכיחה, אך גם אינה נדירה לחלוטין. אולם, הקמתו של מוסד תרבות בכלל ומוזיאון לאמנות בפרט, הוא תהליך מורכב ביותר, הדורש משאבים רבים מהקיבוץ המארח ולכן מן הראוי לייחס לתופעה זו ולצורה המיוחדת שבה עוצב המוזיאון בברעם, כאל מקרה ייחודי ומרתק.קיבוץ ברעם עלה להתיישבות בשנת 1949. מייסדיו היו בוגרי תנועת השומר הצעיר מהארץ ומחו"ל, שהשתחררו מהפלמ"ח ועלו להגשמה בהרי הגליל, בגובה של 760 מטר מעל פני הים. נקודת ההתיישבות מצויה כ-500 מטר בלבד מגבול הלבנון. הבסיס הכלכלי שעליו נשען הקיבוץ הוא תעשייה - מפעל למוצרים רפואיים חד-פעמיים וחקלאות, הכוללת מטעי נשירים, בית אריזה, שדות שלחין ולולים.

 

באוקטובר 1977 ערכה מזכירות הקיבוץ דיון, שנמשך גם בשיחת חברי הקיבוץ, שבו דנו בקבלת אוסף בר-דוד. בסיכום הישיבה נכתב: "האמנות היהודית הייתה בעבר הלא רחוק שימושית ותכליתית בעקרה, בגלל הסייגים שהציבה הדת לאמן היהודי. משום כך, פריטים רבים באוסף מקורם בפולחן הדתי היהודי והיו בשימוש יום-יומי או במחזור העתים. כך הפכו כלי הקודש לביטוי האמנותי היחיד כמעט של היהדות במשך תקופה ארוכה. מכאן ערכו הלימודי הגדול של האוסף, בנוסף לערכו האסתטי. הצפייה בתצוגה והלימוד המתלווה אליה מלמדים על חיי היום-יום של האדם היהודי ומביאים למפגש ישיר עם ערכי היהדות."

 

 

בעקבות הצעתו של משה בר-דוד לתרום את האוסף שלו לקיבוץ ברעם ולהעמידו לרשות הציבור, עמד הקיבוץ בפני שאלות עקרוניות ומעשיות מאוד: מדוע לקבל את האוסף, כיצד לקבל את האוסף ואיפה לשכן אותו? היו אלה שאלות מהותיות שלא היו מובנות מאליהן. כקיבוץ השייך לתנועת השומר הצעיר עוררה ההחלטה לקבל את האוסף תהיות רבות. דוגמה בולטת מבין אלה הייתה תגובתה של העיתונאית תהילה עופר, שכתבה מאמר שכותרתו: "פרוכת בקיבוץ של השמו"ץ." הכתבה סיפרה עד כמה מופתעת הייתה העיתונאית לראות מוזיאון לאמנות וליודאיקה בקיבוץ ברעם. "הדבר האחרון שאתה מצפה לראות בקיבוץ של השומר הצעיר הוא אוסף של תשמישי קדושה יהודיים..."

לאחר בדיקה והחלטה עקרונית של מוסדות הקיבוץ לקבל את אוסף בר-דוד, הוקם צוות שתפקידו היה לדון ולנסח נייר עמדה שיהווה מסמך רעיוני להקמת המוזיאון. הצוות כלל אנשי חינוך, אנשי אמנות וכלכלה. המסמך שנוסח על ידי הצוות עסק בהיבטים שונים, כמו מטרות הקמת המוזיאון, מקורות המימון להקמתו, כיצד יראה ומה יכלול המבנה, הרכב הצוות המתפעל ודרכי הפעולה של הבית והגשמת מטרותיו. הפרוגראמה הראשונית עסקה בעיקר בסוגיות החינוך וכיצד להעביר את המורשת היהודית לתלמידים ולמבקרים. היא הרחיבה בכל הקשור לאמצעי העברת התכנים והידע. יש לראות בנוסח זה את ה"אני מאמין" של אנשי הצוות באותה תקופה.

 

 

לאחר דיונים רבים במסגרות ובמוסדות של הקיבוץ הוחלט, בסופו של דבר, להעמיד לרשות האוסף בית ילדים שהתפנה מתושביו. עבודת התכנון הוטלה על האדריכל מנחם כץ, בן משפחה של משה בר-דוד, שהציע תוכניות מגוונות למטרה זו. כץ מציין בספרו: "...עיצבתי מבנה בטון בעל שלוש קונכיות מסוגננות ומוקפות רצועות זכוכית, המשתלבות אחת בשנייה... עם הצגת התוכנית, אישרה אספת הקיבוץ את הקמת המבנה, אולם אחרי זמן מה בוטלה, לצערי, ההחלטה הראשונה להקים את המוזיאון במקום מכובד זה, (מרכז הקיבוץ) ולאחר דיונים נוספים, ניתן לי לתכנן בית ספר קיים, ולשנותו למוזיאון".

המבנה שונה, שופץ והותאם לקבלת האוסף של משה בר-דוד על פי הפרוגראמה שנכתבה מראש, שאף היא שונתה והתכווצה על מנת שתתאים לתנאים, לאמצעים, לרצונות ולעקרונות הקיבוציים. במבנה בית הילדים המקורי הוסרו קירות ונפתחו שלושה חללים לתערוכות וחלל אחד שבו התקיימו הדרכות, סדנאות ומפגשי תרבות אחרים. עבודות ההרחבה והשינויים הושלמו תוך זמן קצר ומוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה על שמם של טובה ומשה בר-דוד נחנך בחג החנוכה 1981, בטקס פתיחה גדול ובמעמד אמנים ואנשי תרבות רבים.

 

[[קובץ:אלגוריה, ינקל אדלר.jpg|ממוזער|310x310 פיקסלים|אלגוריה, 1930-1931, יענקל אדלר 1895-1949|טקסט=]]

המוזיאון קיים פעילות ענפה ומגוונת בתחומי האמנות השונים, שנקבעה על ידי ועדה מקצועית, שהתוותה את תוכנית התערוכות השנתית. המוזיאון הציג כ-8 תערוכות בשנה - ארבע תערוכות שהתבססו על האוסף וארבע נוספות של אמנים אורחים או של השאלות ממוזיאונים אחרים. הקו שהנחה בבחירת התערוכות היה להקיף כמה שיותר סוגי יצירה באמנות הפלסטית, כדי לקרב את האמנות המודרנית לקהל הרחב. התערוכות לוו בדברי הסבר, סרטונים ושקופיות להרחבת הידע של הצופים.

נושאים נוספים אשר להם הוקדשו תערוכות היו: יום ירושלים, יום השואה וחגי תשרי. פעם בשנה הוקדשה תערוכה לאחת מעדות ישראל ובה הוצג מגוון יצירותיה ואורחות חייה. המוזיאון לקח על עצמו לארח אמנים שהוזמנו ליצור בקיבוץ, ואלה שיתפו חברים וילדים בעבודתם שהוצגה, עם סיומה, במוזיאון. המוזיאון עודד אמנים צעירים, שאף הם התארחו ויצרו בקיבוץ. ניתן לציין אמנים כמו [[עופר ללוש]] ו[[רפאל אבקסיס]], שיצרו ואף השאירו אחריהם עבודות לאוסף. תערוכות רבות הוקדשו לאמנים ותיקים שנשכחו מהנוף המוזיאלי בארץ והמוזיאון החזיר אותם לתודעת הציבור הרחב.

 

 

בעקבות הפעילות הענפה והכרה של משרד החינוך במוזיאון, שאיפות העשייה של צוות העובדים במוזיאון גדלו. המקום נעשה צר מלהכיל את כל התוכניות והיה צריך להרחיבו. לכן הוחלט להקים אגף נוסף למוזיאון: "הקומה השנייה" או כמו שהיא נקראת היום "האגף לאמנות עכשווית".

הקמת הקומה השנייה ובעקבותיה גם אגף הנוער, אפשרו התפתחות ונסיקה של העשייה האמנותית החשובה במוזיאון. העיתונאי ומבקר האמנות קרני עם-עד כתב בעיתון “קיבוץ” בעקבות תערוכה גדולה של אמני הגליל: "...מדובר במשכן שאין לו אח ורע. השורה הארוכה של הממתינים להציג במקום רק מאשרת קביעה זו. ובבניין ברעם ננוחם."

 

[[קובץ:האספנים, משה וטובה בר-דוד.jpg|טקסט=האספנים, משה וטובה בר-דוד|ממוזער|400x400 פיקסלים|האספנים, משה וטובה בר-דוד]]

סיפורים אלה שסיפר משה על ילדותו, משקפים היטב אמת פנימית שהייתה טבועה בו, אשר דחפה אותו אל האובססיה המובנית והעמוקה של חייו, שהייתה ביסוד האיסוף היצרי שלו. כשבגר, הוא נרתם לרכז את הספרייה היהודית בעירו והתחיל להתעניין בספרות היידיש. מעיסוקו זה התפתח תחביב האספנות של ספרים עתיקים, אותם היה מחפש בהזדמנויות של חיסול דירות. ספרות היידיש משכה אותו לכיוונים נוספים של מחקר ותיאטרון. הוא התחיל להתעניין בפולקלור, התקשר לייוו"א ומונה לנציג הארגון בבז'ז'ני. במסגרת זו הוא אסף תעודות עתיקות של קהילת בז'ז'ני, חקר ותיעד שירים עממיים, מנהגים, שמות משפחה של היהודים ומקורותיהם וגם תשמישי קדושה. את כל ממצאיו שלח למכון המדעי היהודי שבווילנא. עבודות מחקר אלו חייבו כניסה לפרטים ורישומם המדויק, ניסיון שעזר לו הרבה ברבות הימים. תוך כדי מחקר הוא נתקל בשפע של ספרות הקשורה בתיאטרון, דבר שהובילו לפעילות בחוג הדרמטי בעיר. הוא היה בין מקימיו ואחד הפעילים הבולטים בו, כשחקן וכמדריך. בקיאותו בספרות קידמה אותו אל תפקידי מפתח כשחקן ואל חברת החוג טובה זילבר, אותה נשא לאשה בשנת 1928. טובה בר-דוד לבית זילבר, נולדה בבז'זני בשנת 1900. היא הייתה אישה חריפה, משכילה שידעה חמש שפות, הרבתה לקרוא, אוהבת תרבות, רחבת אופקים ועקרת בית למופת. מכריה הכירוה כאישה ישרת דרך וענוה. על אף היותה חילונית צרופה, ידיעותיה במסורת היהודית, היכרותה עם התפילות, סיפורי התנ"ך וההוויה היהודית, היו מופלאות ועשירות. בחוש הומור מיוחד ואירוני ידעה לצטט אמרות, פתגמים ומשחקי לשון, שהיו מעוגנים עמוק בפולקלור היהודי בפולין. היא הכירה גם את התרבות הגרמנית, הפולנית והאוסטרו-הונגרית. ידיעת השפות אפשרה לה לקרוא ספרות גרמנית קלאסית וכן ספרות חדשה מתורגמת. כל אוהביה קראו לה גיטל.

אחרי מותה של טובה ב-1974, גמלה בלבו של משה בר-דוד ההחלטה להעביר את האוסף שלו לקיבוץ ברעם ולהנציח שם את קהילת בז'ז'ני שנכחדה בשואה. לאחר ויכוחים ודיונים רבים בקיבוץ, הוסכם בסופו של דבר להקדיש מבנה שהתפנה לאוסף בר-דוד. הארכיטקט מנחם כ"ץ, קרוב משפחתו של משה בר-דוד, יליד בז'ז'ני אף הוא וניצול השואה, תכנן בהתנדבות את התאמת המבנה למוזיאון - לאוסף בר-דוד ולזכר יהדות בז'ז'ני. עבודות ההרחבה והשינויים הושלמו תוך זמן קצר ומוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה על שמם של טובה ומשה בר-דוד נחנך בחג החנוכה 1981, בטקס פתיחה גדול ובמעמד אמנים ואנשי תרבות רבים. במוזיאון קיר מיוחד עם לוח זיכרון לקהילת בז'ז'ני ולקדושיה. במהלך השנים, עם צמיחת המוזיאון, המקום היה צר מלהציג את עושרו של אוסף בר-דוד לצד פריטים חדשים שהתווספו, והוחלט לבנות גלריה בקומה שנייה, המשמשת לתערוכות מתחלפות של אמנות ישראלית עכשווית. משה בר-דוד לא זכה לראות את השלמת עבודות ההרחבה. הוא נפטר ב-1989 ונטמן ליד אשתו טובה בקיבוץ ברעם, אך העשרת האוסף ופיתוח המוזיאון ממשיכים את רוחו. יש חשיבות ציבורית בהכרתם של אוספים ותיעודם לפי העניין ובמקרים נבחרים בשימורם לרווחת הציבור גם אחרי לכתו של האספן. אוספיו של משה בר-דוד אכן זכו לכך.

 

{{ויקישיתוף בשורה}}

{{אתר רשמי}}