יהדות אורתודוקסית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
Noon (שיחה | תרומות)
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה מיישום נייד עריכה מאפליקציית אנדרואיד
שורה 5:
 
==מאפיינים==
היהדות האורתודוקסית שואפת לשמר את קיום המצוות ואת המסגרת ההלכתית, כפי שהיו ב[[הקהילה היהודית|קהילה היהודית]] טרם המודרניזציה.{{הערה|שם=אאא}} בקבוצות השונות המשתייכות אליה ישנה רמה גבוהה יחסית של מחויבות להללו, תבחין המבדיל ביניהן לזרמים האחרים יותר מכל פער תאורטי.{{הערה|1=שלמון, רביצקי, פרזיגר. עמ' 121-122.}} אף כי ביהדות לא הונהגה [[דוגמה|מערכת עקרונות סדורה ואחידה]], [[י"ג העיקרים]] של ה[[רמב"ם]] מקובלים על רובם הגדול של האורתודוקסים כמחייבים, ובהם אמונות מסורתיות כמו [[ביאת המשיח]], [[תחיית המתים]] ו[[העולם הבא]].{{הערה|לדיון נרחב בכך, ראו: Marc B. Shapiro, '''The Limits of Orthodox Theology''', Oxford, 2004.}} אחת מתכונותיה הבולטות של ההגות בזרם היא היצמדות לשמירת ה[[הלכה]] כמגדיר עיקרי של הזהות העצמית.{{הערה|בנימין בראון, Orthodox Judaism (בקישורים החיצוניים), עמ' 311; [[יוסף אחיטוב]], '''על עמידותו של מושג ההלכה כמגדיר זהות בשיח האורתודוקסי''', בתוך: '''משבי רוח: דברי הגות ומחשבה''', מכון שלום הרטמן, 2013. עמ' 175-191.}} תפישת ההלכה שלהם היא התפישה המסורתית, שנשענת על האמונה כי מקור התורה שבכתב ו[[התורה שבעל פה]] הוא ב[[מעמד הר סיני]], וכי [[חז"ל]] והרבנים שהמשיכו בדרכם גזרו מהן את כל הכרעותיהם. [[פוסק]]ים אורתודוקסיים מתבססים על החלטות מהדורות הקודמים תוך הכרה בהיררכיה שלהם, מחיבורים מאוחרים כמו ה[[משנה ברורה]] ועד לחיבוריםחיבורים קדמונים כמו ה[[תלמוד]]. מרכיב מרכזי של השקפת עולם זו היא ראיית הדת כניצבת באופן מהותי מעל ההיסטוריה ולא מונעת מהשפעות חיצוניות, ומכאן שעל ההלכה להתבסס על המקורות הרבניים וטכניקות הפסיקה המקובלות, ללא ייחוס משקל רב לנסיבות שבהן פעלו מעבירי המסורת והפוסקים.{{הערה|ראו, לדוגמה: Leora Batnitzky, '''How Judaism Became a Religion: An Introduction to Modern Jewish Thought''', Princeton University Press, 2011. עמ' 42–44, 34.}}
 
העדר הסמכותסמכות המרכזיתמרכזית וריבוי הפלגיםפלגים בקרב המגדירים את עצמם כאורתודוקסים, וכן המחלוקות הפנימיות לגבי טיבם המדויק של המכנים המשותפים האמורים והשלכותיהם למעשה, מקשים הן על החוקרים והן על המשתייכים לזרם לתחום את גבולותיו באופן חד-משמעי.{{הערה|הפרק נשען בעיקר על: [[אבינועם רוזנק]], '''גבולות וסטייה באורתודוקסיה: פסיקה קונסרווטיבית ואורתודוקסייה פוסט-מודרנית''', בתוך שלמון, רביצקי, פרזיגר, עמ' 115-130.}}
 
בקרב היסטוריונים מקובל לראות את האורתודוקסיה כתופעה מודרנית: בעוד שבחברה היהודית שלפני [[עידן הנאורות]] היה הציות הדתי [[נורמה|נורמטיבי]] ומובן מאליו, נאלצו הדתיים השמרנים בעת המודרנית להגן על עמדתם מול כוחות מסוג חדש ולהתאים את עצמם גם הם לתנאים החדשים, תוך טענה שהם המייצגים הבלעדיים של מורשת העבר.{{הערה|שם=אאא|שלמון, רביצקי, פרזיגר. עמ' 5-6.}} [[בנימין בראון]] תיאר אותה כ"קשת תגובות" מגוונת של היסודות האדוקים בחברה היהודית בכל מקום שבו קרס אורח החיים הישן בהשפעת העידן החדש.{{הערה|בנימין בראון, [http://www.academia.edu/5121180/The_Varieties_of_Orthodox_Responses_Ashkenazim_and_Sephardim_Hebrew_ קשת התגובות האורתודוקסיות: אשכנזים וספרדים]}} [[יעקב כ"ץ (היסטוריון)|יעקב כ"ץ]] כתב כי האורתודוקסיה {{ציטוטון|איננה נושאת המסורת הבלתי מעורערת של הדורות הקודמים על טהרתה כטענת האידאולוגים שלה, ולא שריד מאובן של העבר כטענת מתנגדיה. היא למעשה גלגול כיתתי של מה שהיה פעם חברה שלמה.}}{{הערה|שלמון, רביצקי, פרזיגר, עמ' 22.}}
 
צמיחתה של תודעה אורתודוקסית מקושרת עם קיומו של איום משמעותי על המסגרת הדתית, שהניע את הסמכויות ההלכתיות להגיב לענייני השעה באופן שאינו פרטני אלא מערכתי וכולל, לרוב מתוך מגמה של ביצור הנוהג הרווח.{{הערה|ראו למשל: שלמון, רביצקי, פרזיגר, עמ' 429 (עם סימוכין נוספים שם).}}
כך, לדוגמה, [[ריב ההיכל|פסקי הדין נגד ההיכל בהמבורג]] מ-1819 לא עסקו רק בפרטים שהניעו את ההתנגדות אליו – בעיקר שינויים בקטעי התפילה העוסקים בציפייה לגאולה – אלא נועדו לבלום את מגמת הרפורמה באמצעות איסור לשנות מאורחות בית-הכנסת המוכרים, על בסיס טיעונים כמו "מנהג ישראל – דין הוא".{{הערה|יעקב כ"ץ, '''ההלכה במיצר: מכשולים על דרך האורתודוקסיה בהתהוותה,''' הוצאת י"ל מאגנס, 1992. עמ' 52. (להלן: '''במיצר''').}}{{הערה|אלינסון, עמ' 156-157.}} בליטא, נחשב הוויכוח הכפול ב[[שנות ה-70 של המאה ה-19]] על [[פולמוס אתרוגי קורפו|כשרות אתרוגי קורפו]] והוצאת מהדורה חדשה של [[מסכת כלים]], כשברקע ההשכלה המתעצמת, לאבן דרך דומה. בוויכוחים אלה ניתן מקום רב לשיקולים [[מטא-הלכה|מטא-הלכתיים]] שעיקרם היה שימור הקיים וחשש מתמורה שתעניק לגיטימציה לתביעות נוספות בכיוון זה. רבנים משני המחנות ייחסו חשיבות לא "למה שיאמרו שומרי ההלכה, אלא למה שיאמרו המחפשים עילות להשתחרר ממנה".{{הערה|שלמון, רביצקי, פרזיגר, עמ' 376-378.}} דוגמה ידועה לתהליך כזה היא הוויכוח סביב המציצה ב[[ברית מילה|ברית המילה]] בשלהי המאה ה-19: הנוהג הותקף בקהילות במרכז היבשתאירופה, ובתגובה חייבו הפוסקים שם, בעיקר ב[[יהדות הונגריה|הונגריה]], לערוך את המציצה דווקא בפה; ב[[יהדות פולין|פולין]] וב[[יהדות ליטא|ליטא]] לא התרחש פולמוס דומה, ובעלי הלכה ידועים התירו פתרונות טכניים שונים כמו משאבהשימוש במשאבה או ספוגבספוג.{{הערה|'''במיצר''', עמ' 177-183.}}
 
האורתודוקסים עברו תהליכים של הסתגרות חברתית, תוך שהם מבססים זהות עצמית אליטיסטית כמשמרי המסורת,{{הערה|ראו, למשל: פרזיגר, עמ' 90-91; שלמון, רביצקי, פרזיגר, עמ' 87-89.}} ועוד בראשית ימיה אימצו חבריה [[חומרא וקולא|חומרות]] שהיו שנויות במחלוקת עם המשכילים כסמלי הזדהות.{{הערה|משה סמט, '''החדש אסור מן התורה – פרקים בתולדות האורתודוקסיה''', הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל, 2005. עמ' 20. (להלן: '''סמט''').}} כמו כן, בולטת היותו של הזרם תופעה התלויה בהקשר הכולל; לדוגמה, רבני [[יהדות ארצות האסלאם|ארצות האסלאם]], שניצבו אף הם מול רמה פוחתת של שמירת מצוות, הוסיפו לדבוק באחדות הקהילה ללא התחשבות במידת האדיקות של חבריה ולפסוק הלכה באופן פרטני, בלי מגמה של מאבק בחדשנות.{{הערה|1=צבי זהר, [http://www.bmj.org.il/files/1331292103179.pdf האורתודוקסיה אינה התגובה ההלכתית האותנטית היחידה למודרנה], אקדמות י"א (תשרי תשס"ב), עמ' 139-151.}} רק לאחר העלייה ארצה התפתחה בהדרגה אורתודוקסיה בקרב ציבור זה, בעיקר בהשפעת עולם הישיבות [[ליטאים (זרם)|הליטאי]]. היא מזוהה עם חוגי [[ש"ס (מפלגה)|ש"ס]] ודמותוועם דמותו של הרב [[עובדיה יוסף]].{{הערה|שם=לאו|ראו לדוגמה: [[בנימין לאו]], '''אורתודוקסיה ליטאית בגוון מזרחי'''. בתוך: שלמון, רביצקי, פרזיגר, עמ' 499-500; [[נסים ליאון]], '''חרדיות רכה''', יד יצחק בן צבי, 2009.}} גם בארצות הברית שלפני אמצע המאה ה-20 נקט [[האיחוד האורתודוקסי]] במדיניות פתוחה מאוד, והרבנויות הראשיות במערב אירופה אמנם נותרו נאמנות לעקרונות הדת הישנים אך הסכינו עם ציבור שלא שמר מצוות. רק בגרמניה, בהונגריה ובמזרח אירופה התפתחו מסגרות חברתיות וארגוניות שנאבקו בשיטתיות באתגרים שהציבה המודרנה, בכל מקום לפי מאפייניו. מאוחר יותר הפיצו מסגרות אלו את משנתן גם למדינות אחרות.
 
מאפייניה של האורתודוקסיה הקלאסית, שהונהגה על ידי [[החת"ם סופר]] ותלמידיו בהונגריה, התבטאו במספר עקרונות: רצון לכונן קהילות נפרדות מיתר הציבור היהודי תוך נטישת אחדות כלל ישראל, לעיתים תוך קריאה לנהוג בחוטאים החדשים כבכתות הפורשות שהוצאו מן העם בעבר; חשדנות ועוינות כלפי הקדמה; השמת דגש על לימודי גמרא בלבד – תוך זניחת חכמות חיצוניות, כמו גם המקרא, מחשש שיביאו לאימוץ ההשכלה; העלאת חשיבות [[מנהג (יהדות)|המנהג]] ואימוץ חומרות שהיו [[מידת חסידות]] בעבר על ידי כלל הציבור הנאמן להם; [[קאנוניזציה (של כתבים)|קנוניזציה]] של ה[[שולחן ערוך]] ו[[המפה]], שהועלו על נס כמקורות ראשיים לפסיקה; ולבסוף, פיתוח האידאולוגיה "שאין בעולם המחשבה והמעשה היהודי אלא ד' אמות של הלכה" ורימום מעמדו של ה[[פוסק]] באמצעות מה שהתגבש לבסוף למושג של [[דעת תורה]], התפישה לפיה רבנים אמורים לחוות דעה גם שלא דרך שיח הלכתי טהור. עמדות אלה נבדלו במידה ניכרת כבר מה[[נאו-אורתודוקסיה (יהדות)|נאו-אורתודוקסיה]] ('תורה עם דרך ארץ') בגרמניה ובמערב, ששאפה להשתלבות בחברה הכללית ולאימוץ הקדמה אף כי השקפתה נותרה זהה בבסיסה, בייחוד לגבי השלילה המוחלטת של תנועות יהודיות מתחרות. [[האורתודוקסיה המודרנית]] בארצות הברית ובישראל מזוהה עם פתיחות רבה עוד יותר, אם כי קבלת עקרון רציפות הפסיקה וקביעתה בסגנון מסורתי, ללא שימוש משמעותי בכלים אקדמיים, עדיין מבחינות בינה לזרמים האחרים.{{הערה|שלמון, רביצקי, פרזיגר. עמ' 115-119.}}